ויקרא – הקורבנות בזמן הזה

עומדים אנו בפתחו של החומש השלישי מחמשת חומשי התורה, ספר ויקרא. הנושא המרכזי, התופס מקום נכבד בספר זה, הוא עבודת בית המקדש בכלל ועבודת הקורבנות בפרט. ומכן גם נגזר שמו הנוסף של הספר "תורת הכהנים".

על חשיבות העיסוק בעניינים אלו אף בזמן חורבן בית המקדש וביטול עבודת הכהנים, ניתן ללמוד מדברי הגמרא במסכת מנחות (דף קי עמוד א): "ורבי יוחנן אמר: אלו תלמידי חכמים העסוקין בהלכות עבודה, מעלה עליהם הכתוב כאילו נבנה מקדש בימיהם. אמר ריש לקיש, מאי דכתיב: (ויקרא ז) זאת התורה לעולה למנחה ולחטאת ולאשם? כל העוסק בתורה, כאילו הקריב עולה מנחה חטאת ואשם", ומוסיף שם הרמב"ם בפירוש המשנה: "ולפיכך ראוי לאדם לעסוק בעניני הקרבנות ולהתבונן בהן, ואל יאמר שהם דברים שאין להן צורך היום כדרך שאומרים הרבה מבני אדם".

מקור נוסף לחשיבות העיסוק בתורת הקורבנות ניתן ללמוד מדברי הגמרא במסכת מגילה (דף לא עמוד ב): "אמר אברהם לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם! שמא חס ושלום ישראל חוטאים לפניך ואתה עושה להם כדור המבול וכדור הפלגה? – אמר לו: לאו. – אמר לפניו: רבונו של עולם, במה אדע? – אמר לו: קחה לי עגלה משלשת וגו'. – אמר לפניו: רבונו של עולם, תינח בזמן שבית המקדש קיים, בזמן שאין בית המקדש קיים מה תהא עליהם? – אמר לו: כבר תקנתי להם סדר קרבנות, כל זמן שקוראין בהן מעלה אני עליהן כאילו מקריבין לפני קרבן, ומוחל אני על כל עונותיהם", נמצאנו למדים מדברי הגמרא שאמירת פרשת הקורבנות נחשבת ממש כאילו הקרבנו את הקורבנות.

כי תשא – בעלות העם על התורה שבעל פה

בפרשתינו משה רבנו יורד מהר סיני, רואה את העגל הזהב ושובר את הלוחות. בסוף הפרשה אלוקים סולח לעם ישראל ונותן לוחות שניים. האם הלוחות השניים זהים לראשונים, או שמא קיים שוני בין הלוחות?

לכאורה לא אמור להיות שוני בניהם, ובאמת הפסוק משווה בין הלוחות הראשונים לבין הלוחות השניים, ומדגיש פעמיים שהלוחות השניים זהים ללוחות הראשונים: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה פְּסָל לְךָ שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים וְכָתַבְתִּי עַל הַלֻּחֹת אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר הָיוּ עַל הַלֻּחֹת הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ" (שמות פרק לד פסוק א). למרות פשוטו של מקרא האבן עזרא מצטט גאון אחד הסבור שהלוחות השניים נחשבים ונכבדים יותר מהראשונים. האבן עזרא עצמו, כדרכו, מעדיף את פשוטו של מקרא ומנסה להשוות בין הלוחות, אך בנקודה אחת הוא אכן מוצא שינוי. הלוחות הראשונים נעשו על ידי אלוקים, זאת בניגוד ללוחות השניים שנעשו על ידי משה וזה לשונו שם: "כראשונים – כמדתם. אמר הגאון, כי השניים נכבדים מהראשונים. כי השניים נתנו ביום קדש וביום הכיפורים, ולא כן הראשונים. כי הם ירדו ביום י"ז בתמוז וביום חול. ויש עם השניים זכר שלש בריתות. ובשניים כתיב למען ייטב לך (דברים ה, טז), והראשונים נשתברו. ואלה כדברי חלום לא מעלין ולא מורידין, כי מכתב אלהים היו שניהם. ועוד, כי הראשונים היו מעשה אלהים, והשניים מעשה משה".

האבן עזרא רק מציין את ההבדל הטכני שבין הלוחות, אך לא מסביר מהי המשמעות הרעיונית של העובדה שהלוחות השניים נפסלו על ידי משה?

פורים – מה נשתנה – פורים

לא רק בליל הסדר יש ארבע קושיות גם בפורים יש, להלן ארבעת הקושיות של פורים:

1. מה נשתנה הפורים הזה מלילות החנוכה שבכל לילות החנוכה אנו מדליקים נרות בחלון ואילו בפורים קוראים מגילה בית הכנסת? כלומר בחנוכה תיקנו חז"ל להדליק נרות שהוא מעשה שמזכיר את הנס, אבל לא תיקנו לקרוא במגילה את כל סיפור המעשה, ואילו בפורים לא תיקנו לעשות מעשה שיזכיר את הנס [כגון לתלות בובה של המן בחלון] אלא תיקנו לקרוא את כל סיפור המעשה מתוך המגילה.

2. מה נשתנה הפורים הזה מימי החנוכה, שבכל ימי החנוכה נוהגים לאכול סופגניות זכר לנס פך השמן, ואילו בפורים אוכלים דווקא אוזני המן.

3. מה נשתנה הפורים הזה מכל ימי החנוכה, שבפורים תיקנו לאכול סעודה ולשתות יין, ואילו בחנוכה אין מצווה של "סעודה".

4. מה נשתנה הפורים הזה מימי החנוכה, שבפורים תיקנו משלוח מנות ומתנות לאביונים ולא בחנוכה.

תשובה: עבדים היינו לאחשוורוש ולהמן בפרס ויצילנו ה' אלוקינו מידם. אלא שלהבדיל ממה שנעשה במצרים – עשר המכות קריעת ים סוף וכו' ניסים גלויים בהם נוצר שינוי מגדרי הטבע, לא היה בהצלה ישראל מידי המן שום נס שחרג מדרך הטבע. הכול התנהל בצורה טבעית. ובכל זאת המאורעות שהביאו להצלה בפורים מוגדרים כ"נס"– נס פורים. ובאמת צריך לבאר מהו נס פורים?

תצוה – עבודת ה' אופטימאלית

בפרשה הקודמת תארה התורה את צורת עשיתם של כלי המשכן מלבד מזבח הקטורת המתואר בסוף פרשתינו "ועשית מזבח מקטר קטורת" וגו' (שמות ל, א). המפרשים שואלים: מדוע הציווי לעשיית מזבח הקטורת נאמר רק עתה, ולא בפרשת תרומה ששם מפורט הציווי של בניית המשכן עצמו, הקרשים החצר וגם כלי המקדש, בהם הארון, השולחן והמנורה. זהו המקום המתאים לצוות גם כן על עשיית מזבח הקטורת, באשר גם מזבח זה היינו מהכלים הפנימיים. אך התורה אינה מצווה על מזבח זה אלא לאחר ציווי עשיית בגדי הכהונה, וציווי שבעת ימי המילואים, שהם חנוכת עבודת המשכן, ונשאלת השאלה מדוע אכן כך הם פני הדברים?

משיבים על כך המפרשים ששונה עבודת הקטורת המיועדת על מזבח זה מיתר עבודת המקדש, בביאור השוני נוקטים המפרשים בסגנון שונה זה מזה, אך לכאורה בכדי להבין זאת היטב מהווים הסברים אלו השלמה זה לזה. בפירוש רבינו עובדיה ספורנו, מצינו חלוקה מסוימת בייעודי עבודות המשכן- המקדש השונות. ישנם אשר מטרתן השכנת השכינה כאמור "ושכנתי בתוכם, ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו" (שמות כה, ח-ט) דהיינו צורת בניית המשכן ואופן עיצוב הכלים ומקומם, הן בהתאמה לייעודם – השראת השכינה. כן מצאנו את דברי הכתוב על עבודת הקרבנות "ונועדתי שמה לבני ישראל" (שם כט, מג) דהיינו כלשון הספורנו: "להוריד מראה כבודו בבית". מה שאין כן ייעוד עבודת מזבח הקטורת שענינו "לכבד את הא-ל יתברך אחרי בואו לקבל ברצון עבודת עמו בקרבנות הבוקר והערב ולשחר פניו במנחת קטורת". והיינו שיש את המטרה הקבועה של תבנית המשכן וכליו, והיא עיצוב מקום מתאים לרעיון השראת השכינה, כמו כן יש מטרה מהיבט תפעולי יותר- עבודת הקרבנות הסדירה שיעודה מראה כבודו במשכן. אולם עבודת הקטורת אין בה משום ייעודים אלו, אלא היא נועדה לכבד את הא-ל, מעין פעולה התנדבותית נוספת הבאה להראות את אהבתנו וקרבתנו אליו, בכך שקיבל את עבודותינו האחרות.

תרומה – מה מלמדים אותנו כלי המשכן

פרשה זו וכן הפרשות הבאות עוסקות בהרחבה בסיפור המשכן, צורת עשייתו והמידות המדויקות של כל כלי וכלי, מלבד התועלת בפירוט זה לצורך בניית המשכן, בוודאי שטמונה משמעות נוספת בפירוט הנרחב והממצה ובירידת הכתובים אל פרטיו של מבנה המשכן וכליו.

רבי שלמה אפרים מלונטשיץ בפרושו על התורה "כלי יקר", עומד על כמה רמזים הטמונים במידות הכלים אשר מתוכם נוכל ללמוד מוסר השכל והנהגות ישרות, לדוגמא הארון השלחן ומזבח הזהב, שונים הם זה מזה במידותיהם, בנוגע לארון נאמר (שמות פרק כה פסוק י) "וְעָשׂוּ אֲרוֹן עֲצֵי שִׁטִּים אַמָּתַיִם וָחֵצִי אָרְכּוֹ וְאַמָּה וָחֵצִי רָחְבּוֹ וְאַמָּה וָחֵצִי קֹמָתוֹ", כשנתבונן בפסוק זה נראה שכל מידותיו שבורות, אמתים וחצי, אמה וחצי. ואילו על מידות השלחן נאמר "וְעָשִׂיתָ שֻׁלְחָן עֲצֵי שִׁטִּים אַמָּתַיִם אָרְכּוֹ וְאַמָּה רָחְבּוֹ וְאַמָּה וָחֵצִי קֹמָתוֹ" (שם פסוק כג), כלומר חלק מהמידות הם שלמות וחלק שבורות. על מזבח הזהב נאמר "אַמָּה אָרְכּוֹ וְאַמָּה רָחְבּוֹ רָבוּעַ יִהְיֶה וְאַמָּתַיִם קֹמָתוֹ מִמֶּנּוּ קַרְנֹתָיו" (שם פרק ל פסוק ב), כל מידותיו שלמות.

הרעיון המונח בהבדלים אלו הוא, שיש לו לאדם לנהוג בצורה שונה כאשר מדובר בעניינים הרוחניים כרכישת ידע וחכמה, לבין עניינים גופנים, כרכישת ממון ועושר, וכך כותב הכלי יקר "והקרוב אלי לומר בזה, לפי שאמרו החכמים, במעלות הבט למעלה ממך כי על ידי זה ידמה בנפשו כי הוא חסר מן שלימות ולא הגיע למדריגת חבירו ויבוא להתקנאות בו ויוסף על שלימות חכמתו כי קנאת סופרים תרבה חכמה. אבל בעניני העולם הזה, דהיינו כל הצלחות הגופניות כעושר וכבוד יסתכל במי שהוא למטה ממנו ובסיבה זו ישמח בחלקו בראותו כי יש לו רב יותר מן הרבה אנשים. וכמו שאמרו (יבמות קה, ב) המתפלל יתן עיניו למטה ולבו למעלה זה המתפלל על צורכי הנפש והגוף יתן לבו הרואה הרבה חכמה ודעת במי שהוא למעלה ממנו ויתפלל אל ה' להטות לבבו אל החכמה שיגיע בה למעלת השלימים שכן שלמה לא שאל מעם ה' כי אם שיתן לו לב שומע, ועיניו הרואות בחמדות הגוף המוחשות יתן במי שהוא למטה ממנו במדריגה ואז ישמח בחלקו ולא יבקש על ריבוי עושר שכן שלמה אמר (משלי ל, ח) רש ועושר אל תתן לי", כלומר בנוגע לרכישת חכמה תמיד יראה האדם את עצמו כמי שאינו מושלם כמי שצריך עדין ללמוד ולרכוש הרבה ידע וחכמה, אבל בנוגע לעניין צרכיו הגשמיים ירגיש תמיד שכל מה שיש לו זה מספיק ואינו זקוק ליותר.

משפטים – כריתת הברית בין אלוקים לאדם

למתן תורה, האירוע המכונן של תורת ישראל, היו שני שיאים. האחד הוא מעמד ההתגלות הנשגב, בו ראו כשני מיליוני בני אדם את ההופעה האלוקית הגדולה (פרשת יתרו, פרקים יט-כ), והשני הוא מעמד כריתת הברית, ואמירת "נעשה ונשמע" המובא בפרשתינו (פרק כד פסוקים א-יא). מעמד ההתגלות הוא נקודה אחת המייחדת את היהדות מכל דת אחרת על פני תבל, שהרי כולן נסמכות על נבואתם של יחידים, ואילו היהדות מספרת סיפור חד פעמי על התגלות אלוקית לעיני עם שלם, כמו שהתורה עצמה מציינת (דברים ד, לב-לג), "כי שאל נא לימים ראשונים אשר היו לפניך, למן היום אשר ברא אלוקים אדם על הארץ, ולמקצה השמים ועד קצה השמים, הנהיה כדבר הגדול הזה או הנשמע כמוהו. השמע עם קול אלוקים מדבר מתוך האש, כאשר שמעת אתה, ויחי". ואכן, גדולי חכמי האמונה העמידו את מעמד הר סיני כיסוד וכבסיס לאמונת ישראל.

לא פחות מזה, גם כריתת הברית מייחדת את היהדות מכל הדתות האחרות, לפחות אלו המוכרות לנו כיום. הבה ונתבונן מעט במשמעותו של החידוש המהפכני הזה. הדתות המונותיאיסטיות הגדולות, פונות אל כל בני האדם, ונשענות על המחויבות הטבעית של נברא כלפי בוראו. האלוקים הוא בעל הבית בעולמו, ואנחנו, כל בני האדם, כאורחים בעולם שאינו שלנו. עצם הקיום האנושי מחייב את האדם לציית למי שברא אותו, ומחזיק ברצונו את הקיום שלו בכל רגע ורגע. אי אפשר להכחיש את ההיגיון הראשוני הזה. אם אכן יש בעלים חוקי לעולם, סביר בהחלט שיש לו את הזכות לקבוע את אורח החיים בעולם שבבעלותו.

יתרו – המבנה הסידורי של עשרת הדברות

נדמה, שאין זו מן ההפרזה לומר, שהטקסט היהודי המפורסם ביותר הוא עשרת הדברות. במאמר שלהלן נסקור את עשרת הדברות, וננסה להבין מדוע הדברות סודרו דווקא בצורה שסודרו. להלן עשרת הדברות (שמות כ, ב-יד):

 

 

א. אנכי ה' אלוקיך.

ב. לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני.

ג. לא תשא את שם אלוקיך לשוא.

ד. זכור את יום השבת.

ה. כבד את אביך ואת אמך.

ו. לא תרצח.

ז. לא תנאף.

ח. לא תגנוב.

ט. לא תענה ברעך עד שקר.

י. לא תחמוד בית רעך.

 

 

המתבונן בטקסט ישים לב לשוני בולט בין חמשת הדברות הראשונות לבין החמש האחרונים. בחמשת הדברות הראשונות לצד הציווי, מופיעים או נימוקים, או אמצעי ענישה, או דברי עידוד. בדיבר הראשון הכתוב אומר, "אנכי ה' אלוקיך אשר הוציאתך מארץ מצרים", כלומר, האל משכנע את המאמינים בנוכחותו על ידי הזכרת העובדה שהוא הוציאם ממצרים. גם בדיבר החמישי מופיע שיכנוע, "כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך". בדיבר השני והשלישי מופיע הציווי ועונשו בצידו. "לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה וכו' לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לָהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם כִּי אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֵל קַנָּא פֹּקֵד עֲוֹן אָבֹת עַל בָּנִים". גם בדיבר השני מופיע הציווי ועונשו בצידו: "לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא כִּי לֹא יְנַקֶּה יְקֹוָק אֵת אֲשֶׁר יִשָּׂא אֶת שְׁמוֹ לַשָּׁוְא"  בדיבר הרביעי, מופיע הציווי עם נימוק וטעם: "זכור את יום השבת וגו' כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ". לעומת זאת בחמשת הדברות האחרונות מופיע הציווי ללא שום תוספת, לא נימוק, לא שידול, ולא עונש. עובדה זו אומרת דרשני!

בשלח – נס על טבעי על ידי חוקי הטבע

בפרשתינו התורה מתארת את נס קריעת ים סוף וכך נאמר "ויט משה את ידו על הים ויולך ה' את הים ברוח קדים עזה כל הלילה וישם את הים לחרבה ויבקעו המים"(שמות יד ,כא).

הרמב"ן מבאר מפני מה נעשתה קריעת ים סוף באופן זה, שיראה כאילו הרוח מחרבת את המים. וזאת למען הטעות את המצרים שיכלו לחשוב, שהרוח היא אשר ביצעה את קריעת הים ולא שה' עושה זאת למען ישראל, בכדי שיתנו ליבם לרדוף אחר בני ישראל אל תוך הים. וכמו שכתוב "וחיזקתי את לב פרעה ורדף אחריהם" (שמות יד, ד).

הרמב"ן מעורר כאן תמיהה רבתי, לקורא מתוך המקרא נראה שהנס הגדול הזה של קריעת הים לגזרים, וכניסת בני ישראל לתוכו- ביבשה, נעשה בעטיפה טבעית. במקום שהצלת ישראל תיעשה באופן מופלא, שיעברו מעל לים או יכנסו לים ולא יארע להם דבר, רצה ה' שהים יקרע. ויתירה מזו, קריעת הים לא נעשתה באופן על טבעי, מופלא ופתאומי, אלא על ידי רוח מזרחית חזקה במשך כל הלילה. לכך מבאר זאת, כדי שיהיה למצרים אפשרות לומר שזו רק פלא טבעי ולא נעשה הדבר על ידי הא-ל בשביל בני ישראל.

אך הרמב"ן ממשיך לתמוה, וכי איך המצרים באמת טעו בכך, הלא זה דבר שלא קורה כלל, ולכן אף אם יש איזה הסבר טבעי שהים נקרע על ידי הרוח, בכל אופן מעולם לא קרה דבר כזה. לזאת הוא מסביר שהמצרים מרוב תאוותם להרע להם- לישראל, לא שמו ליבם לזאת.

לכאורה דברי הרמב"ן קשים ביותר, נס קריעת ים סוף נחשב לאחד הניסים הגלויים ביותר, המורים על כך שביכולתו של הבורא לשנות את הטבע, ועל כרחינו שהוא גם עשה אותו, כפי שהרמב"ן עצמו מבאר בסוף הפרשה הקודמת- פרשת בא. התורה בעצמה אומרת לאחר נס קריעת הים "ויאמינו בה' ובמשה עבדו" (שמות יד, לא). נס זה נתפס כבסיס וסיבה להאמין בהשגחת ה', ואם כך מה מקום להתבונן בדבר כהנהגה טבעית בלתי גלויה.

בא – התחדשות האומה בכח קידוש החודש

"שש מאות ושלש עשרה מצוות נצטוו ישראל" (מסכת מכות כג, ב), ואין אתה יודע מי מהן חשובה יותר (אבות פ"ב מ"א), על כולן כאחד באנו בברית, ועל כל דברי ה' אמרנו "נעשה ונשמע" (שמות כד, ז). אבל אמרו חכמים, שאת התורה היה צריך להתחיל ממצוות קידוש החודש המוזכרת בפרשתינו שנאמר "החודש הזה לכם" (שמות יב, ב), שהיא מצווה ראשונה שנצטוו בה ישראל. (ילקוט שמעוני שמות פי"ב, ורש"י בראשית א, א). "והיא מצוות עשה אחת לחשב ולידע ולקבוע באיזה יום תחילת כל חודש מחדשי השנה" (רמב"ם הלכות קידוש החודש בהקדמה).

מהי החשיבות המיוחדת במצווה זו שנצטוו בה ישראל עוד בהיותם במצרים, ובה הם מתייחדים, כמו שאמרו חז"ל: "החודש הזה לכם, לכם'-ולא לאחרים" (פסיקתא רבתי ט"ו) וכל זה עוד טרם שקבלו תורה.

השנה היהודית היא 355 ימים כמספר המילה שנ"ה והם 12 חודשים של חודשי הלבנה, שהם נקראים חדשים על שם המחזוריות של הלבנה שמתחדשת בהם כל פעם מחדש, לעומת שנת החמה שמונה 365 ימים, שהוא ההיקף האחד שתלוי בשמש, ואין בה חלוקה אמיתית לחודשים , מה הוא הנושא המיוחד של ספירת השנה לפי החדשים של הלבנה?

ואראה – חיים יהודיים

בפרשה הקודמת עסקה התורה בעיקר בגלות מצרים בפרשתינו מתחילה התורה לתאר את הגאולה – יציאת מצרים. התורה מעמידה את יציאת מצרים כיסוד עיקרי ליהדות כולה. בפתיחת עשרת הדברות, מציג הקב"ה את עצמו במילים (שמות כ, ב) "אנכי ד' אלוקיך, אשר הוצאתיך מארץ מצרים, מבית עבדים". וכבר כתב רבי אברהם אבן עזרא בפירושו, "שאלני רבי יהודה הלוי מנוחתו כבוד, מדוע הזכיר אשר הוצאתיך מארץ מצרים, ולא הזכיר אשר עשיתי שמים וארץ, ואני עשיתיך". ובאמת, בריאת העולם מוזכרת בתורה כולה (מלבד בתחילת התורה) פעמים בודדות בלבד, ואילו יציאת מצרים נזכרה עשרות פעמים! מצוות רבות הן זכר ליציאת מצרים, ומצוות רבות אחרות מיוסדות על יציאת מצרים. גם מעמד הר סיני ונתינת התורה, שבוודאי עומדות ביסוד היהדות כולה, לא מודגשות בתנ"ך כיציאת מצרים. בליל הסדר מדי שנה ושנה, אנו מספרים לילדינו ביציאת מצרים. "ואפילו כולנו חכמים, כולנו נבונים, כולנו זקנים, כולנו יודעים את התורה, מצוה עלינו לספר ביציאת מצרים, וכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח. ובכל דור ודור חייב האדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים".

וכל זה צריך תלמוד. מה יש לנו לקחת מיציאת מצרים לחיינו? באיזה אופן מעצבת גאולת מצרים את תפיסת עולמנו, יותר מכל אירוע או רעיון אחר? כשאנו מסובים עם בנינו לשולחן הסדר, ומספרים להם ביציאת מצרים, איזה מסר אנו מעוניינים להעביר להם? ומאיזו בחינה המסר הזה משמעותי כל כך? אירוע שהתרחש לפני יותר משלושת אלפים שנה, באיזה אופן הוא יכול למלא את רוחינו? איזה תוכן הוא אמור לתת לנו ולבנינו? ברור לגמרי, שהעיסוק בשאלות אלה הוא חלק מהותי בלימוד תורת יציאת מצרים. אם נדע את התשובות עליהן, נוכל להפיק מיציאת מצרים את המשמעות שראוי להפיק ממנה. ההתבוננות בשאלות אלה, תביא אותנו להבנה טובה יותר של מהות היהדות.