ויקרא – הקורבנות בזמן הזה

עומדים אנו בפתחו של החומש השלישי מחמשת חומשי התורה, ספר ויקרא. הנושא המרכזי, התופס מקום נכבד בספר זה, הוא עבודת בית המקדש בכלל ועבודת הקורבנות בפרט. ומכן גם נגזר שמו הנוסף של הספר "תורת הכהנים".

על חשיבות העיסוק בעניינים אלו אף בזמן חורבן בית המקדש וביטול עבודת הכהנים, ניתן ללמוד מדברי הגמרא במסכת מנחות (דף קי עמוד א): "ורבי יוחנן אמר: אלו תלמידי חכמים העסוקין בהלכות עבודה, מעלה עליהם הכתוב כאילו נבנה מקדש בימיהם. אמר ריש לקיש, מאי דכתיב: (ויקרא ז) זאת התורה לעולה למנחה ולחטאת ולאשם? כל העוסק בתורה, כאילו הקריב עולה מנחה חטאת ואשם", ומוסיף שם הרמב"ם בפירוש המשנה: "ולפיכך ראוי לאדם לעסוק בעניני הקרבנות ולהתבונן בהן, ואל יאמר שהם דברים שאין להן צורך היום כדרך שאומרים הרבה מבני אדם".

מקור נוסף לחשיבות העיסוק בתורת הקורבנות ניתן ללמוד מדברי הגמרא במסכת מגילה (דף לא עמוד ב): "אמר אברהם לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם! שמא חס ושלום ישראל חוטאים לפניך ואתה עושה להם כדור המבול וכדור הפלגה? – אמר לו: לאו. – אמר לפניו: רבונו של עולם, במה אדע? – אמר לו: קחה לי עגלה משלשת וגו'. – אמר לפניו: רבונו של עולם, תינח בזמן שבית המקדש קיים, בזמן שאין בית המקדש קיים מה תהא עליהם? – אמר לו: כבר תקנתי להם סדר קרבנות, כל זמן שקוראין בהן מעלה אני עליהן כאילו מקריבין לפני קרבן, ומוחל אני על כל עונותיהם", נמצאנו למדים מדברי הגמרא שאמירת פרשת הקורבנות נחשבת ממש כאילו הקרבנו את הקורבנות.

להמשיך לקרוא "ויקרא – הקורבנות בזמן הזה"

בהר-בחוקותי – שנת היובל-הכוח להתחיל מחדש

בתחילת פרשת בהר מופיע הציווי לקיום שנת היובל. שנת היובל היא שנת החמישים במחזור השמיטות, כאשר כל שנה שביעית היא שנת השמיטה, ולאחר שבע שמיטות מיד בתום שנת הארבעים ותשע מתחילה שנת היובל.

במקרא מוזכרות שלש מצוות הנוהגות ביובל: א. השבת השדות למוכרים. כלומר, כל שדה שנמכרה בתוך החמישים שנה חוזרת לבעלים הראשונים. ב. שחרור עבדים. ג. שמיטת קרקעות. את מועד שחרור העבדים מציינים באמצעות תקיעת שופר במוצאי יום כיפור. וכך כתוב בפסוק: "וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל יֹשְׁבֶיהָ יוֹבֵל הִוא תִּהְיֶה לָכֶם וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ וְאִישׁ אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ: יוֹבֵל הִוא שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה תִּהְיֶה לָכֶם לֹא תִזְרָעוּ וְלֹא תִקְצְרוּ אֶת סְפִיחֶיהָ וְלֹא תִבְצְרוּ אֶת נְזִרֶיהָ" (ויקרא כה, י-יא).

להמשיך לקרוא "בהר-בחוקותי – שנת היובל-הכוח להתחיל מחדש"

אמור – תפקיד הכהנים לעומת הכהן גדול

תחילת פרשתנו עוסקת בדינים המיוחדים של משפחת הכהונה כאשר הציווי הראשון הוא איסור להטמא למת – איסור לבוא במגע עם המת או לשהות תחת אותה קורת גג כנאמר "…אמור אל הכהנים בני אהרון לנפש לא יטמא בעמיו" (ויקרא פרק כא פסוק א). מלבד לשבעת הקרובים – אב, אם, בן, בת, אח, אחות ואשה (ע"פ המסורת "שארו הקרוב אליו" היינו אשתו) – להם מותר לו להטמא ויתכן אף שיש בזה מצוה, וכמבואר בהמשך הפרשה "כי אם לשארו הקרוב אליו לאמו ולאביו לבנו ולבתו ולאחיו: ולאחותו הבתולה הקרובה אליו אשר לא היתה לאיש לה יטמא" (שם פסוק ב-ג).

בנוסף לכך ישנם גם איסורי חיתון מיוחדים לכהנים שאין לשאר בני ישראל. בפסוק י"א אנו קוראים על דינים המיוחדים לכהן הגדול "ועל כל נפשות מת לא יבוא לאביו ולאמו לא יטמא" הכהן הגדול מצווה שלא להטמא אפילו לשבעת הקרובים שהותרו לכהן הפשוט להטמא אליהם (הבדל נוסף הוא באיסור חיתון נוסף על הכהן הפשוט).

חלוקה זו על פניה הינה אך החמרה של איסורי הכהן הגדול על הכהן הפשוט, מחמת מעמדו הרב יותר. נראה שככל שהמעמד רב יותר כך האיסורים רבים וחמורים יותר. אך כפי שנראה להלן ההבדל בין סוגי קדושת (דיני) הכהונה הינו מהותי יותר.

להמשיך לקרוא "אמור – תפקיד הכהנים לעומת הכהן גדול"

אחרי מות-קדושים – הידברות ופסוק מן התורה

בפרשת קדושים אומרת התורה: "לא תשנא את אחיך בלבבך, הוכח תוכיח את עמיתך, ולא תשא עליו חטא" (ויקרא יט, יז). שלושה צלעות מרכיבות את הפסוק הזה, כשהקשר ביניהן רופף למדי. הצלע הראשונה היא לכאורה פשוטה למדי. השנאה היא מידה מגונה, והכתוב אוסר אותה. המקבילה הטבעית לציווי הזה, מופיעה בפסוק הבא, "ואהבת לרעך כמוך". הצלע השניה, גם היא מובנת למדי, וגם נתפרשה בתלמוד. הוכח תוכיח את עמיתך, זו מצות תוכחה. כשאדם מישראל רואה את חברו עובר על מצוה מן התורה, מצוה עליו להוכיח אותו, ולהעמידו על חומרת מעשיו. כדרכם של חז"ל, הם העמידונו גם על גבולות הציווי הזה. "כשם שמצוה על אדם לומר דבר הנשמע כך מצוה על אדם שלא לומר דבר שאינו נשמע" (יבמות דף סה ע"ב). אין להוכיח אדם, כאשר אין זה סביר שלדברים יהיה פרי.

הצלע השלישית של הפסוק, ולא תשא עליו חטא, ברורה קצת פחות. חז"ל במדרש ההלכה על הפסוק שלנו מפרשים אותו כהבחנה במצות תוכחה: "יכול אפילו אתה מוכיחו ופניו משתנות? תלמוד לומר, ולא תשא עליו חטא" (ערכין דף טז ע"ב). הרמב"ם עצמו (פ"ו מהלכות דעות הל"ח) הביא מדרש זה להלכה: המוכיח את חברו תחילה, לא ידבר לו קשות עד שיכלימנו, שנאמר, ולא תשא עליו חטא. כך אמרו חכמים, יכול אתה מוכיחו ופניו משתנות? תלמוד לומר, ולא תשא עליו חטא, מכאן שאסור לאדם להכלים את ישראל, וכל שכן ברבים".

להמשיך לקרוא "אחרי מות-קדושים – הידברות ופסוק מן התורה"

תזריע-מצורע – מוות וחיים ביד הלשון

בפרשיות תזריע – מצורע מתוארים בפרוטרוט דיני הנגעים, [שהם שינויים חולניים בבגדים, בבתים, ובעור האדם] דיניו של המצורע, סדרי טהרתו, וכפרתו. אלו הם דינים שנראים לא רלוונטיים עבורנו, אנו שאין לנו מקדש, ואין לנו כהנים, וכל דיני הטומאה והטהרה אינם נוהגים בנו. אלא שענין הנגעים כולו נעלם מאוד, במקרא לא נתפרש על מה באים הנגעים, ומפני מה הם טמאים, ובעיקר, על מה צריך המצורע האומלל כפרה?

כך לימדו חז"ל, (תנחומא מצורע פרק ב) "זאת תהיה תורת המצורע זה שאמר הכתוב "מות וחיים ביד לשון"(משלי יח), הכל תלוי בלשון, זכה, לחיים. נתחייב, למוות. עסק בתורה בלשונו זכה לחיים, שהתורה עץ חיים שנאמר (שם ג) "עץ חיים היא למחזיקים בה", והוא רפואתו של לשון הרע שנאמר (שם טו) "מרפא לשון עץ חיים", וכו', ואם עסק אדם בלשון הרע מתחייב בנפשו למות שקשה לשון הרע כשפיכת דמים". על מה באים הנגעים? על לשון הרע, ומהם הנגעים? הם המוות בעצמו! וכך נעשית פרשת נגעים נוגעת לעצם קיומנו, נוגעת בשורש החיים, בדבר החשוב לנו יותר מכל, בחיים!

להמשיך לקרוא "תזריע-מצורע – מוות וחיים ביד הלשון"

שמיני – הטעם לאסורי מאכלים

בפרשת שמיני התורה עוסקת בכשרות המאכלים. כאשר התורה מספקת לנו את סימני הכשרות של בעלי חיים הטהורים. וברשימה ארוכה, את שמות בעלי חיים שאסורים באכילה.

הראשונים פרשני המקרא, והפילוסופים הקדמונים, ניסו למצוא טעם הגיוני למאכלים האסורים. ישנם שתי אסכולות. אסכולה אחת שבראשה עומד הרמב"ם וספר החינוך הסוברים שטעם האיסור נובע מסיבות רפואיות.

כך כותב הרמב"ם במורה נבוכים: (חלק שלישי פרק מח) "ואומר כי כל מה שאסרתו התורה עלינו מן המאכלים, מזונם מגונה, ואין בכל מה שנאסר עלינו מה שיספק שאין הזק בו, רק החזיר והחלב, ואין הענין כן כי החזיר יותר לח ממה שצריך, ורב הפסולת והמותרות, ורוב מה שמאסתו התורה לרוב לכלוכו ומזונו בדברים הנמאסים, וכבר ידעת הקפדת התורה על ראיית הלכלוכים ואפילו בשדות במחנה כל שכן בתוך המדינה, ואילו היתה מותרת אכילת החזיר היו השווקים עם הבתים יותר מלוכלכים מבית הכסא, כמו שתראה ארצת הצרפתים היום".

להמשיך לקרוא "שמיני – הטעם לאסורי מאכלים"

צו – הזדככות מליאה

התורה מצווה בפרשה זו על מצוות תרומת הדשן. והיינו שבסוף יום העבודה על המזבח (לפנות בוקר) על הכהן להרים מאפר שאריות הקרבנות תרומה ולהוציא מחוץ למחנה. כנאמר (ויקרא פרק ו פסוק ב-ג) "זאת תורת העולה… והרים את הדשן אשר תאכל האש…"

שואל על כך ר' יהודה אריה ליב אלתר בספרו "שפת אמת": עבודה זו ביחס לעבודת הקרבן, הינה עבודה שולית לכאורה, לאחר ששחטו את הקרבן זרקו את דמו על המזבח שזה עיקר הקרבן, וכן לאחר שהקטירו את הבשר והחלבים על גבי המזבח, אזי אנו מגיעים למעשה לתרומת הדשן. ואילו כאן מכנה התורה את תרומת הדשן כ"זאת תורת העולה" כאילו אומר הכתוב שעיקר תורת העולה היינו להגיע לפעולה זו של תרומת הדשן?

בטרם נביא את תירוצו של השפת אמת נתבונן ברעיון אחר שלו כדי להבין את תירוצו.

להמשיך לקרוא "צו – הזדככות מליאה"

ויקרא – עבודת הקרבנות ביהדות

הקרבת הקרבנות, התופסת מקום מרכזי וחשוב בחומש ויקרא, נתפסת אצלנו כמוזרה, בלשון המעטה. קל לנו יותר לדבר ולחשוב על עבודת אלוקים בדעת וברגש, על תפילה ועל לימוד תורה, ואפילו על שמירת מצוות. ואילו שחיטת בהמה כקרבן לפני אלוקים, עלולה להראות כמשהו פגאני, המתאים לעבודת אלילים, ולא לאמונה בא-ל מופשט ואין סופי. האם הקב"ה צריך, חלילה, את הקרבן? כבר אלפי שנים עברו מאז שנחרב בית המקדש, והלכה למעשה, אין הקרבנות נוהגים בישראל. אבל העם היהודי אינו משלים עם החסר הזה. הוא רואה זאת כאסון לאומי. אנחנו מתאבלים מדי שנה על החורבן, ומדי שבת ומועד אנו מזכירים בערגה בתפילת מוסף את הקרבנות הראויים לאותו היום, ומתפללים לאותו יום נכסף שבו נזכה להשיב את עבודת הקרבנות למקומה. האם זה חסר לנו כל כך? האם אנחנו יכולים לצפות בכל ליבנו לדבר הרחוק מאד מתפיסת חיינו?

ברצוני להציג את דברי הרמב"ם בסוגיה זו (ספר מורה הנבוכים ח"ג פל"ב), ולקחת מהם משהו לחיינו. הרמב"ם מסביר שבדורות ההם, כאשר העולם כולו היה עסוק בעבודת אלילים, ועם ישראל עצמו יצא זה עתה ממצרים האלילית, לא היה אפשרי להביא את עם ישראל לעבודת ד' צרופה. כדי להביאם לידיעה שלימה בייחוד ד', היה צורך להתחשב במצבם, ולהתיר להם להשתמש בעבודת הבורא, בכלים שבהם עבדו העמים את אליליהם. לדרוש מהם לעבוד את אלוקים בלי קרבנות, הרי זה כמו לדרוש מאיתנו לעבוד את ד' במחשבה בלבד, בלי מעשה ודיבור. במילים אחרות, הרמב"ם רואה בעבודת הקרבנות סוג של פשרה, בין העבודה הטהורה והאמיתית, שכולה מחשבה וידיעה מופשטת, לבין ההרגלים שרווחו באותם הדורות ביחס לעבודת אלילים. כדי לעקור עבודה זרה מישראל, ציוה הבורא שישתמשו בני אדם לעבודת הא-ל, באותם האופנים שבהם היו רגילים לעבוד אלוהים אחרים. דברים אלה, מבארים אולי, את מצוות הקרבנות באופן ובזמן שבהם ניתנו. אבל איך נוכל להבין את הציפייה שלנו, לחידוש עבודת הקרבנות?

להמשיך לקרוא "ויקרא – עבודת הקרבנות ביהדות"