עומדים אנו בפתחו של החומש השלישי מחמשת חומשי התורה, ספר ויקרא. הנושא המרכזי, התופס מקום נכבד בספר זה, הוא עבודת בית המקדש בכלל ועבודת הקורבנות בפרט. ומכן גם נגזר שמו הנוסף של הספר "תורת הכהנים".
על חשיבות העיסוק בעניינים אלו אף בזמן חורבן בית המקדש וביטול עבודת הכהנים, ניתן ללמוד מדברי הגמרא במסכת מנחות (דף קי עמוד א): "ורבי יוחנן אמר: אלו תלמידי חכמים העסוקין בהלכות עבודה, מעלה עליהם הכתוב כאילו נבנה מקדש בימיהם. אמר ריש לקיש, מאי דכתיב: (ויקרא ז) זאת התורה לעולה למנחה ולחטאת ולאשם? כל העוסק בתורה, כאילו הקריב עולה מנחה חטאת ואשם", ומוסיף שם הרמב"ם בפירוש המשנה: "ולפיכך ראוי לאדם לעסוק בעניני הקרבנות ולהתבונן בהן, ואל יאמר שהם דברים שאין להן צורך היום כדרך שאומרים הרבה מבני אדם".
מקור נוסף לחשיבות העיסוק בתורת הקורבנות ניתן ללמוד מדברי הגמרא במסכת מגילה (דף לא עמוד ב): "אמר אברהם לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם! שמא חס ושלום ישראל חוטאים לפניך ואתה עושה להם כדור המבול וכדור הפלגה? – אמר לו: לאו. – אמר לפניו: רבונו של עולם, במה אדע? – אמר לו: קחה לי עגלה משלשת וגו'. – אמר לפניו: רבונו של עולם, תינח בזמן שבית המקדש קיים, בזמן שאין בית המקדש קיים מה תהא עליהם? – אמר לו: כבר תקנתי להם סדר קרבנות, כל זמן שקוראין בהן מעלה אני עליהן כאילו מקריבין לפני קרבן, ומוחל אני על כל עונותיהם", נמצאנו למדים מדברי הגמרא שאמירת פרשת הקורבנות נחשבת ממש כאילו הקרבנו את הקורבנות.
לדעת ר' אליעזר ב"ר נתן, בספר ראב"ן (סי' קכ), דברי הגמרא אלו הם המקור למנהג אמירת כל חלקי סדר הקרבנות, פרשת תמיד, משנת איזהו מקומן' וברייתא דר' ישמעאל, לפני תפילת שחרית. רש"י בסידורו (סי' ד) מביא מקור נוסף למנהג זה: "וקורא בסדר קרבנות שחרית 'צו את בני ישראל' וגו' (במדבר כח, ב) כנגד תמיד של שחר על שם 'ונשלמה פרים שפתינו'", כלומר הפסוק "ונשלמה פרים שפתינו", הנמצא בהושע פרק יד פסוק ג, מלמד אותנו שאמירה בשפתיים נחשבת להקרבת פרים, וכך מפרש רש"י בהושע שם: "'ונשלמה פרים' – שהיה לנו להקריב לפניך נשלם אותם בריצוי דברי שפתינו", פירוש זה מתאים לדברי הגמרא הרואה באמירת פרשת קרבנות כשווא להקרבת הקרבן.
ר' יעקב עמדין בספרו מור וקצירה (סי' מח) מסביר מדוע אמירת פסוקי הקורבנות נחשבים לנו כהקרבה בפועל, וכך כותב: "ורבותינו האחרונים ז"ל שהוסיפו הפסוקים אינו אלא לזכרון דברים בעלמא, ומועיל גם כן בודאי, על דרך שאמרו ז"ל כל העוסק בפרשת עולה כאילו הקריב עולה כו' שנשכר הוא על הרצון והכוונה הטובה הנחשבת להקרבה", כלומר על ידי אמירת פרשת הקורבנות אנו מביעים את הרצון וההשתוקקות שיש לנו לשוב ולהקריב את הקורבנות כבעבר אלא שהדבר כעת נבצר מאתנו, והקב"ה מצרף את הכוונה ומחשיבה למעשה.
על פי זה מובן היטב נוסח הבקשה המובא בדברי הטור (או"ח, סי' מח) שיש לאומרו לפני אמירת הקורבנות "רבון העולמים אתה צויתנו להקריב קרבן התמיד במועדו ולהיות כהנים בעבודתם ולויים בדוכנם וישראל במעמדם. ועתה בעונותינו חרב המקדש ובטל התמיד ואין לנו כהן בעבודתו ולא לוי בדוכנו ולא ישראל במעמדו ואתה אמרת 'ונשלמה פרים שפתינו'. לכן יהי רצון מלפניך שיהא זה חשוב ומקובל לפניך כאילו קרב התמיד במועדו ועמדתי על מעמדו".
מלבד אמירת פסוקי הקרבנות מוצאים אנו דבר נוסף המשמש כתחליף לעבודת הכהנים בבית המקדש, והיא תפילת שמונה עשרה, וכך כותב הטור (אורח חיים סימן צח) בנוגע לתפילת שמונה עשרה: "ויתפלל דרך תחנונים כרש המבקש בפתח ובנחת ושלא תראה עליו כמשוי ומבקש ליפטר ממנה. ואחר שיעשה כל זה מובטח לו שתתקבל תפלתו, שהתפלה היא במקום הקרבן, דכתיב "ונשלמה פרים שפתינו" (הושע יד) וכתיב "ולעבדו בכל לבבכם" וכי יש עבודה בלב, אלא איזו היא עבודה שהיא בלב, הוי אומר זו תפלה. ולכך צריך ליזהר שתהה דוגמת הקרבן בכוונה, ולא יערב בה מחשבה אחרת כמו מחשבה שפוסלת בקדשים, ומעומד דומיא דעבודה, דכתיב לעמוד לשרת, והשוואת הרגלים ככהנים בשעת העבודה, וקביעות מקום כמו הקרבנות שכל אחד קבוע מקומו לשחיטתו ומתן דמיו, ושלא יחוץ דבר בינו לבין הקיר ובינו לקרקע דוגמת הקרבן שחציצה פוסלת בינו לבין הכלי ובינו לרצפה, וראוי הוא שיהיו לו מלבושים נאים מיוחדים לתפלה כגון בגדי כהונה", הרי שרואים שעבודת התפילה, היא ממש תחליף לעבודת בית המקדש, ולכן האופן שבו האדם מתפלל צריך להיות דומה לצורת עבודת הכהנים.
את ההשוואה שבין התפילה להקרבת הקורבנות ניתן להבין על פי דברי הרמב"ן בפרשתינו המבאר את המושג "קרבן", וכך כותב (ויקרא פרק א פסוק ט): "וכל קרבן לשון קריבה ואחדות", שורש המילה קורבן הוא "קרב" כלומר להיות קרוב, להתקרב. דהיינו מטרת הקרבת הקורבנות היא אמצעי להתקרב לאלוקים. ובאמת זו גם מטרת התפילה, כלומר כמו שעבודת בית המקדש נועדה לקרב ולקשר את האדם עם אלוקים כך גם התפילה.
פרשת השבוע 