"שש מאות ושלש עשרה מצוות נצטוו ישראל" (מסכת מכות כג, ב), ואין אתה יודע מי מהן חשובה יותר (אבות פ"ב מ"א), על כולן כאחד באנו בברית, ועל כל דברי ה' אמרנו "נעשה ונשמע" (שמות כד, ז). אבל אמרו חכמים, שאת התורה היה צריך להתחיל ממצוות קידוש החודש המוזכרת בפרשתינו שנאמר "החודש הזה לכם" (שמות יב, ב), שהיא מצווה ראשונה שנצטוו בה ישראל. (ילקוט שמעוני שמות פי"ב, ורש"י בראשית א, א). "והיא מצוות עשה אחת לחשב ולידע ולקבוע באיזה יום תחילת כל חודש מחדשי השנה" (רמב"ם הלכות קידוש החודש בהקדמה).
מהי החשיבות המיוחדת במצווה זו שנצטוו בה ישראל עוד בהיותם במצרים, ובה הם מתייחדים, כמו שאמרו חז"ל: "החודש הזה לכם, לכם'-ולא לאחרים" (פסיקתא רבתי ט"ו) וכל זה עוד טרם שקבלו תורה.
השנה היהודית היא 355 ימים כמספר המילה שנ"ה והם 12 חודשים של חודשי הלבנה, שהם נקראים חדשים על שם המחזוריות של הלבנה שמתחדשת בהם כל פעם מחדש, לעומת שנת החמה שמונה 365 ימים, שהוא ההיקף האחד שתלוי בשמש, ואין בה חלוקה אמיתית לחודשים , מה הוא הנושא המיוחד של ספירת השנה לפי החדשים של הלבנה?
על ישראל נאמר שהם עתידים להתחדש כמו הלבנה, ולפאר ליוצרם על שם כבוד מלכותו (סידור התפילה- ברכת הלבנה), עניינם של ישראל לקבל על עצמם את מלכותו של ה' לבנות יחד עולם כזה שבו מכירים ויודעים את האלוקים ובעיקר,חיים ופועלים לפי הערכים שהוא מנחיל לנו. הדימוי ללבנה הוא בכך שללבנה אין אור מעצמה, כל האור שלה הוא מהשמש, לכן יש בה מצבים שונים, וכל המציאות של האור שלה תלוי ביחס שלה עם השמש שמאירה לה. כך גם אנחנו עם ישראל,הקיום שלנו במציאות הוא קיום שתלוי לגמרי רק בדבר אחד ביחס שלנו עם אלוקנו, זה סוד הגלות והגאולה, הגאולה היא הקשר הפעיל עם האלוקים, – ישראל ויהודה על אדמתם, אוכלים ושותים ושמחים (רמב"ם מלכים פי"ב), לעומת הגלות שהיא ניתוק ממקורות חיינו, "שם ישבנו גם בכינו בזכרנו את ציון" (תהילים קלז, א).
זהו החיבור בין ישראל ללבנה, אנחנו מעמידים את עצמנו מול האלוקים כמו הלבנה שאין לה משלה כלום, וכל האור שלה בא מהשמש. כך גם אנחנו, לעולם לא נראה את עצמנו בני חורין, כל זמן שהקשר עם האלוקים אינו חי וגלוי. וכמו הלבנה שנעלמת כל חודש מחדש והיא יודעת שהיא חוזרת ונולדת שוב, כך אנחנו יודעים שאנחנו עתידים להתחדש כמותה. להיוולד מחדש, להיות 'עם נולד'. כי העולם של הלבנה הוא עולם של תקווה, הוא עולם שיש בו השתנות, יש בו יכולת להופיע שוב, להתחדש!
כך כשישראל במצרים, בתוך החושך הגדול, הם משועבדים לחלוטין, אומה של עבדים, ללא תקווה נראית לעין, ללא עתיד למשהו שונה, הם אבודים. אבל הם קוראים לאלוקים, הם מצפים לו, ושוועתם עולה אליו, כשהוא בא להוציא אותם משם, לקחת אותם לעולם אחר, לכרות איתם ברית, הדבר הראשון שהוא מלמד אותם הוא את סוד הלבנה, סוד ההתחדשות, היכולת לתקן, לשוב ולחזור, זאת ההכשרה הראשונה שלהם לתפקיד שהם לוקחים על עצמם, המשימה הגדולה מכולם, להיות לעם סגולה, להיות לאור לעמים, ללכת בדרך ה' ולעשות צדקה ומשפט, לתקן את העולם מהחטא הקדמון, ולהחזיר אותו לנקודת ההתחלה שלו, להשיב את הבריאה לבוראה! הם מצווים ליצור מערכת אחרת של זמנים, מערכת שיש בה חושך ואור תחלה וסוף, ובעיקר התחדשות, ותקווה.
כי כאשר ישראל בגלות, והם מנותקים מהקשר המיוחד שלהם עם האלוקים, הם בחשיכה, והם כאילו עומדים לעצמם, דואגים לעצמם, ומשיגים לעצמם את הכל, כמו פרעה שאומר על עצמו, 'לי יאורי – איני צריך לעליונים כי יש לי יאורי מספיק כל צרכי. ואני עשיתני – בגבורתי ובחכמתי הגדלתי גדולתי וממשלתי' (רש"י יחזקאל פרק כט פסוק ג). זאת המערכת של הזמן שמיוצגת במהלך של השמש, אני פועל בתוך המרחב שיש לי.
כשישראל עומדים להיגאל הם צריכים קודם כל להשתחרר מהתפיסה של פרעה, שמתייחס לעולם כאילו הוא מנותק לחלוטין מאלוקים, הם מצטווים להעמיד קודם כל את עיקר מציאותם כמקבלים את החיים ואת התוכן הפנימי שלהם לא בכוחם לבד בתוך המערכת הטבעית, אלא בפניה לאלוקים שיאיר להם, שיגאל אותם, וממילא התקווה שלה גדולה כל כך, כמו שאומר הנביא, "אל תשמחי אויבתי לי כי נפלתי קמתי כי אשב בחשך ה' אור לי" (מיכה ז'), כי החושך שלנו הוא העדר הקשר עם האלוקים, והצפייה שלנו היא לאורו, לגאולה.
וכמו שכל אור הלבנה אינו אור עצמי משלה, רק מהשמש, ולכן יש בה הסתר וגילוי של אור חדש. כן גם אנחנו יש בנו מצבים של הסתרה ואנו תמיד מצפים לגילוי, לכן המצווה לחדש את החדשים היא המצווה הראשונה מכיוון שהיא באה לתת את הבסיס לעולם החדש של עם שיש לו אלוקים. זהו עם שמצפה לאור שיבוא לו מלמעלה, זהו עם שבונה לעצמו עולם של תקווה, שמבין שהחושך הוא לא מצב מחויב, אלא הסתרה זמנית, ומתוך החושך יוצר את התקווה, לעולם שיש בו חדשים.
אוריאל שלנגר – "נפש יהודי"
פרשת השבוע 