למתן תורה, האירוע המכונן של תורת ישראל, היו שני שיאים. האחד הוא מעמד ההתגלות הנשגב, בו ראו כשני מיליוני בני אדם את ההופעה האלוקית הגדולה (פרשת יתרו, פרקים יט-כ), והשני הוא מעמד כריתת הברית, ואמירת "נעשה ונשמע" המובא בפרשתינו (פרק כד פסוקים א-יא). מעמד ההתגלות הוא נקודה אחת המייחדת את היהדות מכל דת אחרת על פני תבל, שהרי כולן נסמכות על נבואתם של יחידים, ואילו היהדות מספרת סיפור חד פעמי על התגלות אלוקית לעיני עם שלם, כמו שהתורה עצמה מציינת (דברים ד, לב-לג), "כי שאל נא לימים ראשונים אשר היו לפניך, למן היום אשר ברא אלוקים אדם על הארץ, ולמקצה השמים ועד קצה השמים, הנהיה כדבר הגדול הזה או הנשמע כמוהו. השמע עם קול אלוקים מדבר מתוך האש, כאשר שמעת אתה, ויחי". ואכן, גדולי חכמי האמונה העמידו את מעמד הר סיני כיסוד וכבסיס לאמונת ישראל.
לא פחות מזה, גם כריתת הברית מייחדת את היהדות מכל הדתות האחרות, לפחות אלו המוכרות לנו כיום. הבה ונתבונן מעט במשמעותו של החידוש המהפכני הזה. הדתות המונותיאיסטיות הגדולות, פונות אל כל בני האדם, ונשענות על המחויבות הטבעית של נברא כלפי בוראו. האלוקים הוא בעל הבית בעולמו, ואנחנו, כל בני האדם, כאורחים בעולם שאינו שלנו. עצם הקיום האנושי מחייב את האדם לציית למי שברא אותו, ומחזיק ברצונו את הקיום שלו בכל רגע ורגע. אי אפשר להכחיש את ההיגיון הראשוני הזה. אם אכן יש בעלים חוקי לעולם, סביר בהחלט שיש לו את הזכות לקבוע את אורח החיים בעולם שבבעלותו.
התורה, בונה את הסיפור היהודי באופן שונה. במקום שבו מופיע היסוד הראשון של המחויבות היהודית לקב"ה, לא מופיעה שום טענה על חוב בסיסי. ההיפך הוא הנכון. בסיפור התורני, ניתנת לעם ולאדם הזכות לבחירה. משה רבינו נשלח ע"י קונו אל העם, ובפיו הצעה לכריתת ברית. משה פונה אל האוטוריטה המוסמכת של העם, הם הזקנים, ומציע בפניהם את הברית על כל תנאיה (שמות יט, ז), והתשובה מגיעה מפי העם כולו ( שם יט, ח): "ויענו כל העם יחדיו, ויאמרו, כל אשר דבר ד' נעשה". הפסוק ממשיך לספר איך חוזר השליח אל המשלח, ותשובתו של העם בפיו, ככתוב: "וישב משה את דברי העם אל ד'". יש מן הטעם בתיאור מהלך הדברים באופן מפורט. הכוונה היא להציג את התמונה הפנימית של הענין. כביכול, הקב"ה בכבודו ובעצמו ממתין לתשובת העם. יש כאן נקודה שבה הבורא בעצמו, שהוא ודאי כל יכול, מצפה לתגובתם ולהסכמתם של אחרים. הרי זה הוא התחום הנתון בידו של האדם, תחום הבחירה החופשית. העם כרת את הברית מרצונו החופשי, ומתוך הכרעה פנימית. יש כאן ברית שנכרתה מרצון ומאהבה.
הנקודה הזו, איננה רק נקודה היסטורית, העוסקת ברגעי התהוות הדת היהודית. יש כאן אופי אחר של חיים דתיים. ספר התורה נקרא בתורה עצמה "ספר הברית" (שמות כד, ז). הארון שבו נמצאים הלוחות, שנכתבו ע"י הקב"ה בעצמו, נקרא "ארון ברית ד" (דברים לא, ט). וכאשר ישראל חוטאים, חלילה, הריהם נקראים "מפירי ברית" (דברים לא, טז).
לאמור, החיים הדתיים על פי היהדות, הם חיים של יחס הדדי בין האדם לבין קונו. היהודי אינו רק עבד, שרצונו האישי בטל ומבוטל מכח הבעלות שיש לאלוקיו על אישיותו, אלא הוא גם בן ברית עם הקב"ה. המחויבות היא הדדית, והבנתו של האדם יש לה משמעות בעיצוב הקשר, שהרי אין הוא רק כלי משחק בידי אלוקים, והוא עומד כלפי בוראו כנתבע, אך גם כתובע.
אדם מישראל העוסק בתורה, ומשתדל להבין את דבר ד' המופנה אליו, פועל מתוך תביעה כלפי עצמו, לצרף את דברי התורה אל אישיותו. אך יש כאן גם תביעה סמויה מהתורה ומנותנה, שיהיו דבריה, סיפוריה ומצוותיה, מתאימים לרוח האדם אשר בקרבו. מכאן נובע המעיין העצום של תורה שבעל פה. האופנים בהם פירשו חכמי ישראל את התורה, והסבירו את מעמקיה לעצמם ולאישיותם, הם בעצמם הופכים להיות תורה, כטבעו של כל קשר הנקשר בין שניים מרצונם, שהוא מתעצב ומקבל את צורתו ואופיו לפי תכונותיהם של שני הצדדים. הרצון ההדדי בקשר הוא שמחזיק את הקשר, ואהבת שני הצדדים זה את זה פועלת בשווה כדי להעצים את הקשר.
מכאן נובעת כנראה סמכותם של חכמי ישראל בפירוש התורה. כשהתנהל ויכוח הלכתי בין חכמי ישראל, מצד אחד רבי אליעזר הגדול, ומצד שני כל חכמי בית המדרש, יצאה בת קול מן השמים ואמרה, מה לכם אצל רבי אליעזר, שהלכה כמותו בכל מקום, עמד רבי יהושע על רגליו ואמר, תורה לא בשמים היא (בבא מציעא נט, ב). ושם בהמשך הסוגיה, מסופר על אחד בני בית המדרש, ורבי נתן שמו, שפגש את אליהו הנביא, ושאלו, מאי עביד קודשא בריך הוא בההיא שעתא? מהי התגובה השמימית על הפסק שפסקו החכמים, תוך כדי התעלמות מבת הקול שבאה מן השמים? השיב לו אליהו הנביא, הקב"ה מחייך בהנאה ואומר, נצחוני בני! נצחוני בני! הקב"ה שמח בהדברות הזו בינו לבין העם, ובצורה החדשה שמקבלת התורה כתוצאה מהבנתם של החכמים.
כמובן, שכל המהלך הנפלא הזה, אינו שייך בדת הנשענת רק על בעלותו של האלוקים. בדת כזו, האדם הוא כלי ביד האלוקים, ואין לו אלא למלא את הצווים שמצוה אותו הקב"ה, כעבד המציית לאדונו. שהרי רצונו ודעתו של העבד, אינם רלוונטים, והם מתבטלים כליל לפני רצון האדון. רק במערכת יחסים הדדית, הבנויה על ברית שנכרתה בין אלוקים ואדם, מדעתם ורצונם של שני הצדדים, יוצרת ומאפשרת דיאלוג אמיתי, מתמיד ומתמשך לדורות עולם.
אליהו פייבלזון – "נפש יהודי"
פרשת השבוע 