נדמה, שאין זו מן ההפרזה לומר, שהטקסט היהודי המפורסם ביותר הוא עשרת הדברות. במאמר שלהלן נסקור את עשרת הדברות, וננסה להבין מדוע הדברות סודרו דווקא בצורה שסודרו. להלן עשרת הדברות (שמות כ, ב-יד):
א. אנכי ה' אלוקיך.
ב. לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני.
ג. לא תשא את שם אלוקיך לשוא.
ד. זכור את יום השבת.
ה. כבד את אביך ואת אמך.
ו. לא תרצח.
ז. לא תנאף.
ח. לא תגנוב.
ט. לא תענה ברעך עד שקר.
י. לא תחמוד בית רעך.
המתבונן בטקסט ישים לב לשוני בולט בין חמשת הדברות הראשונות לבין החמש האחרונים. בחמשת הדברות הראשונות לצד הציווי, מופיעים או נימוקים, או אמצעי ענישה, או דברי עידוד. בדיבר הראשון הכתוב אומר, "אנכי ה' אלוקיך אשר הוציאתך מארץ מצרים", כלומר, האל משכנע את המאמינים בנוכחותו על ידי הזכרת העובדה שהוא הוציאם ממצרים. גם בדיבר החמישי מופיע שיכנוע, "כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך". בדיבר השני והשלישי מופיע הציווי ועונשו בצידו. "לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה וכו' לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לָהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם כִּי אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֵל קַנָּא פֹּקֵד עֲוֹן אָבֹת עַל בָּנִים". גם בדיבר השני מופיע הציווי ועונשו בצידו: "לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא כִּי לֹא יְנַקֶּה יְקֹוָק אֵת אֲשֶׁר יִשָּׂא אֶת שְׁמוֹ לַשָּׁוְא" בדיבר הרביעי, מופיע הציווי עם נימוק וטעם: "זכור את יום השבת וגו' כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ". לעומת זאת בחמשת הדברות האחרונות מופיע הציווי ללא שום תוספת, לא נימוק, לא שידול, ולא עונש. עובדה זו אומרת דרשני!
הרמב"ן שמות (פרק כ פסוק יג) עומד על הדברים וכותב:."והיה זה, כי החמשה דברים האחרונים טובת האדם הם, והנה שכרו אתו ופעולתו לפניו". ביאור דבריו, הרמב"ן מחלק את עשרת הדברות לשתי קבוצות, החמש הראשונות הן מצות שבין אדם למקום, כלומר, מצות שהאדם מכוון כלפי אלוקיו. וחמשת הדברות אחרונות מגודרות כמצוות שבין אדם לחברו. מצוות חברתיות הן הגיוניות, הן לא זקוקות לשידול ולנימוקים, כדאי לו לאדם לחיות בחברה שדואגת לזולת. ולכן כותב הרמב"ן ששכר המצוות החברתיות מוגדרות "כשכרם אתם". כן חלילה גם להפך, העונש על מצות החברתיות, בא מהן עצמן, מי שגונב, סופו שיגנבו לו. מי שמשקר לא יאמין לאחרים.
לפי דברי הרמב"ן אפשר להסביר עוד שוני בולט שבין חמשת הדברות הראשונות לאחרונות. בחמשת הדברות הראשונות, בכל דברה מופיע שמו של הקב"ה, זאת לעומת חמשת הדברות האחרונות שלא מופיע שם שמים בהן. וההסבר פשוט, במצות שבין אדם למקום צריך להזכיר את הקב"ה, אך במצות שבין אדם לחברו, החבר עומד במרכז ולא האל, ולכן לא נזכר שמו של הקב"ה בחמשת הדברות האחרונות.
מדוע דווקא עשר דברות ולא יותר? ומדוע הדברות מחולקות לשתי קבוצות, בין אדם למקום ובין אדם לחברו?
הפתרון לשאלה נמצא בהמשך דברי הרמב"ן שם הוא כותב: "והנראה במכתב הלוחות שהיו החמש ראשונות בלוח אחד שהם כבוד הבורא כמו שהזכרתי, והחמש השניות בלוח אחד, שיהיו חמש כנגד חמש, כענין שהזכירו בספר יצירה (א, ג) כמספר עשר אצבעות, חמש כנגד חמש". שתי הקבוצות של הדברות הן כנגד שתי הידיים של האדם, וחמשת הדברות שבכל קבוצה מייצגות את חמשת אצבעות היד. הסבה שהדברות הן כנגד ידי האדם היא משום שהידיים והאצבעות מסמלים את העשייה האנושית, הידיים הם כלי המעשה. כך גם עשרת הדברות מייצגים את העשייה הרוחנית היהודית. עשייה שנותנת משקל זהה לחובות האדם כלפי בוראו, וחובות האדם כלפי החברה. מסיים הרמב"ן שם בציטוט המדרש: "ונראה שלזה רמזו רבותינו ז"ל שאמרו (תנחומא עקב י) שתי לוחות כנגד שמים וארץ וכנגד חתן וכלה". השילוב שבין שתי המערכות של המצוות, מצות שבין אדם למקום ומצות שבין אדם לחברו, דומה לחיבור שבין שמים וארץ, חיבור בין השמים המסמלים את חיי הרוח לבין הארץ המייצגת את עולם המעשה. הוא גם מזכיר את ההרמוניה שבין חתן וכלה, החיבור הנעלה ביותר שבין אדם לחברו.
אליעזר שטיינברגר – "נפש יהודי"
פרשת השבוע 