בפרשתינו התורה מתארת את נס קריעת ים סוף וכך נאמר "ויט משה את ידו על הים ויולך ה' את הים ברוח קדים עזה כל הלילה וישם את הים לחרבה ויבקעו המים"(שמות יד ,כא).
הרמב"ן מבאר מפני מה נעשתה קריעת ים סוף באופן זה, שיראה כאילו הרוח מחרבת את המים. וזאת למען הטעות את המצרים שיכלו לחשוב, שהרוח היא אשר ביצעה את קריעת הים ולא שה' עושה זאת למען ישראל, בכדי שיתנו ליבם לרדוף אחר בני ישראל אל תוך הים. וכמו שכתוב "וחיזקתי את לב פרעה ורדף אחריהם" (שמות יד, ד).
הרמב"ן מעורר כאן תמיהה רבתי, לקורא מתוך המקרא נראה שהנס הגדול הזה של קריעת הים לגזרים, וכניסת בני ישראל לתוכו- ביבשה, נעשה בעטיפה טבעית. במקום שהצלת ישראל תיעשה באופן מופלא, שיעברו מעל לים או יכנסו לים ולא יארע להם דבר, רצה ה' שהים יקרע. ויתירה מזו, קריעת הים לא נעשתה באופן על טבעי, מופלא ופתאומי, אלא על ידי רוח מזרחית חזקה במשך כל הלילה. לכך מבאר זאת, כדי שיהיה למצרים אפשרות לומר שזו רק פלא טבעי ולא נעשה הדבר על ידי הא-ל בשביל בני ישראל.
אך הרמב"ן ממשיך לתמוה, וכי איך המצרים באמת טעו בכך, הלא זה דבר שלא קורה כלל, ולכן אף אם יש איזה הסבר טבעי שהים נקרע על ידי הרוח, בכל אופן מעולם לא קרה דבר כזה. לזאת הוא מסביר שהמצרים מרוב תאוותם להרע להם- לישראל, לא שמו ליבם לזאת.
לכאורה דברי הרמב"ן קשים ביותר, נס קריעת ים סוף נחשב לאחד הניסים הגלויים ביותר, המורים על כך שביכולתו של הבורא לשנות את הטבע, ועל כרחינו שהוא גם עשה אותו, כפי שהרמב"ן עצמו מבאר בסוף הפרשה הקודמת- פרשת בא. התורה בעצמה אומרת לאחר נס קריעת הים "ויאמינו בה' ובמשה עבדו" (שמות יד, לא). נס זה נתפס כבסיס וסיבה להאמין בהשגחת ה', ואם כך מה מקום להתבונן בדבר כהנהגה טבעית בלתי גלויה.
פרשת השבוע 