בפרשתינו משה רבנו יורד מהר סיני, רואה את העגל הזהב ושובר את הלוחות. בסוף הפרשה אלוקים סולח לעם ישראל ונותן לוחות שניים. האם הלוחות השניים זהים לראשונים, או שמא קיים שוני בין הלוחות?
לכאורה לא אמור להיות שוני בניהם, ובאמת הפסוק משווה בין הלוחות הראשונים לבין הלוחות השניים, ומדגיש פעמיים שהלוחות השניים זהים ללוחות הראשונים: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה פְּסָל לְךָ שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים וְכָתַבְתִּי עַל הַלֻּחֹת אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר הָיוּ עַל הַלֻּחֹת הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ" (שמות פרק לד פסוק א). למרות פשוטו של מקרא האבן עזרא מצטט גאון אחד הסבור שהלוחות השניים נחשבים ונכבדים יותר מהראשונים. האבן עזרא עצמו, כדרכו, מעדיף את פשוטו של מקרא ומנסה להשוות בין הלוחות, אך בנקודה אחת הוא אכן מוצא שינוי. הלוחות הראשונים נעשו על ידי אלוקים, זאת בניגוד ללוחות השניים שנעשו על ידי משה וזה לשונו שם: "כראשונים – כמדתם. אמר הגאון, כי השניים נכבדים מהראשונים. כי השניים נתנו ביום קדש וביום הכיפורים, ולא כן הראשונים. כי הם ירדו ביום י"ז בתמוז וביום חול. ויש עם השניים זכר שלש בריתות. ובשניים כתיב למען ייטב לך (דברים ה, טז), והראשונים נשתברו. ואלה כדברי חלום לא מעלין ולא מורידין, כי מכתב אלהים היו שניהם. ועוד, כי הראשונים היו מעשה אלהים, והשניים מעשה משה".
האבן עזרא רק מציין את ההבדל הטכני שבין הלוחות, אך לא מסביר מהי המשמעות הרעיונית של העובדה שהלוחות השניים נפסלו על ידי משה?
הנצי"ב בפירושו העמק דבר (שמות לד, א) מוצא הבדל מהותי בין הלוחות. בלוחות הראשונים לא הייתה החלוקה שבין תורה שבכתב לתורה שבעל פה. רק בלוחות שניים החל הפיצול בין התורה שבכתב לזו שבע"פ. הנצי"ב מסתמך על מדרש מפורש (שמות רבה פרשה מז) : "בלוחות הראשונות לא היו אלא י' הדברות בלבד עכשיו שנצטערת [המדרש מתייחס לצער של משה בשהותו במרום מאה ועשרים יום] אני נותן לך הלכות מדרשות ואגדות, שנאמר כתב לך את הדברים האלה, למה אמר הקב"ה כתב לך והכתיב (שמות לב) "והמכתב מכתב אלהים הוא חרות על הלוחות", וכתיב (שמות לד) "ויכתוב על הלוחות כמכתב הראשון", אלא כך אמר לו הקב"ה כתוב לך תורה נביאים וכתובים שיהיו בכתב אבל הלכות ומדרש ואגדות והתלמוד יהיו על פה כיון שידע משה התחיל אומר (תהלים קיט) טוב לי כי עניתי, טוב לי תורת פיך".
אך גם דברי הנצי"ב אינם מספקים, מדוע בלוחות השניים אלוקים משנה את המבנה של התורה? מדוע אי אפשר היה להישאר עם הדגם של הלוחות הראשונים בהם התורה שבכתב ובשבע"פ מאוחדות בתורה אחת?
יתכן והתשובה נעוצה בסיבה שהובילה לשבירת הלוחות, חטא העגל. הכוזרי (חלק א אות צז) טוען שהשורש לחטא העגל הוא הצורך של עם ישראל בקשר מוחשי וממשי עם האל. עם ישראל בעשותו את העגל לא כפר באל, אלא הוא חפש דרך להרגיש את האל המופשט ולהגשים את האל בעולם החושי.
בלוחות הראשונים התורה כולה הייתה בכתב. וכאשר כל התורה כתובה לפני הלומד הדבר מגביל את תחושת השייכות של הלומד לתורה. כהפקת לקחים מחטא העגל דפוס התורה משתנה, ומעתה היכולת לפרש את הטקסט המקראי ניתנת לעם ישראל, כך, שהוא מרגיש מחובר יותר לתורת האל. חיבור זה נותן תחושת שייכות ממשית לתורה.
הדוגמא הקיצונית ביותר לבעלות העם על התורה שבע"פ הוא הסיפור המופיע במסכת בבא מציעא (נט, ב) על תנורו של עכנאי [מושג בהלכות טהרה שקצרה היריעה במסגרת זו להסבירה] שנחלקו בו חכמי ישראל, רבי אליעזר מטהר וחכמים מטמאים. בלהט הויכוח פונה רבי אליעזר ומבקש סיוע מבת קול שתבוא ותאמר שהלכה כמותו. וכך קורה. חכמים לא מתרגשים, הם מגיבים לבת קול ואומרים התורה היא שלנו שנאמר "לא בשמים היא" (דברים ל, יב) ובסופו של דבר אלוקים מודה שזכותם של חכמים לא להתייחס לבת קול.
הבעלות של העם על התורה שבע"פ נובעת מהעובדה שמשה רבנו פסל את הלוחות השניים. בעלות זאת לא הייתה לנו בלוחות הראשונים שהם גם נפסלו וגם נכתבו על ידי האל מבלי שנתנה לעם איזושהי אחיזה וזכות בהם. כלקח מחטא העגל העם מקבל זכות לפרש את התורה ובאמצעות זאת נוצר חיבור ממשי ומוחשי בין העם לבין הקל.
אליעזר שטיינברגר – "נפש יהודי"
פרשת השבוע 