שמות – משה והמים

עם תחלת ספר שמות, המקרא מספר לנו את סיפור לידתו והצלתו של משה רבנו. פרעה המשעבד הראשון לעם היהודי גוזר גזירה נוראה "וַיְצַו פַּרְעֹה לְכָל עַמּוֹ לֵאמֹר כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ וְכָל הַבַּת תְּחַיּוּן" (שמות א, כב). אמו של משה ממהרת אחרי הלידה להטמין את התינוק בתוך תיבה שצפה ביאור, ומוסתרת בין קני הסוף העבות הגדלים על שפת היאור. בת פרעה יורדת במקרה לרחוץ ביאור, ומוצאת את התינוק בוכה בתוך התיבה. היא מזהה את התינוק כילד עברי, ולכן היא טורחת למצוא לו מינקת עברייה. עם גמילתו מחזירה המינקת את התינוק לבת פרעה ואז מקבל התינוק את שמו משה. "וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד וַתְּבִאֵהוּ לְבַת פַּרְעֹה וַיְהִי לָהּ לְבֵן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ מֹשֶׁה וַתֹּאמֶר כִּי מִן הַמַּיִם מְשִׁיתִהוּ" (שמות ב, י). משה מקבל את שמו על שם הפעולה הטריוויאלית שעשתה בת פרעה "כי מן המים משיתהו". ומאז כך התורה מכנה אותו.

ידועים דברי המדרש "ששמו של אדם הוא על מעשיו", כלומר, השמות המקראיים מבטאים את המהות הפנימית של נושא השם וכך כותב מדרש שכל טוב (בראשית פרק לח) "וזה שאמר הכתוב (תהלים פרק מו פסוק ט) לְכוּ חֲזוּ מִפְעֲלוֹת ה' אֲשֶׁר שָׂם שַׁמּוֹת בָּאָרֶץ: אל תקרא שַמות, אלא שֵמות, שמו של אדם הוא על מעשיו"

ויחי – סמכות שלטונית לעומת סמכות מחוקקת

פרשתינו מספרת על הברכות שברך יעקב אבינו את בניו לפני פטירתו, ברכתו של יהודה היתה "לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו" (בראשית פרק מט פסוק י), חז"ל מבחינים בין המונח שבט למונח מחוקק, שבט הוא מלשון מקל דהיינו כח רדיה וכפיה שלטונית, ומחוקק היינו יכולת חקיקה ופרשנות הלכתית. "לא יסור שבט מיהודה" – אלו ראשי גלויות שבבבל שרודין את ישראל בשבט, ומחוקק מבין רגליו אלו הלל ובניו שמלמדים תורה ברבים. מבחינה עובדתית הסטורית, ההבדל המהותי שבו אנו מבחינים בשני תקופות אלו. ראשי גלויות שבבבל היו מעין מלכות אוטונומית פנימית עם הסמכות השלטונית המירבית ביותר גם מטעם ובהרשאה מהשלטון הכללי. הלל ובניו הנשיאים בארץ ישראל היו ראשי הסנהדרין הגוף התורני הסמכותי ביותר לפרשנות תורנית וחקיקה הלכתית. ההשלכה ההלכתית העיקרית לאבחנה זו הינה בדיני סמיכת הדיינים אשר מקנים את היכולת והסמכות לדון בסנהדרין ובבתי דינים (מתנאי סמיכה זו שיהיה הנסמך חלק משרשרת ארוכה של הסמיכה איש מפי איש עד למשה שסמך את יהושע). הנסמך בא"י אינו יכול לדון דינים בבבל – חסרה לו הסמכות המיוחדת לבבל, לעומת זאת הנסמך בבבל יכול לדון בא"י שהרי סמיכתו מכח סמכות רבה יותר.

בנסיון להבין את עומק ההבדל שבין שתי הסמכויות הללו, ניתן להקיש מסוגיה אחרת. מבואר כי ישנם מינויים ודינים המצריכים ערכאות שיפוטיות שונות, ישנם דינים אשר די בערכאה של 3 דיינים, יש כאלו המצריכים 23 דיינים – סנהדרין קטנה, ויש אשר לא ניתן לדון או לבצע אלא אם כן נעשה בביה"ד המרכזי שבמקדש – הסנהדרין הגדולה – בת 71 הדיינים המרכזיים בעם, שני מינויים בעם מצריכים ע"פ ההלכה בי"ד זה האחד מינוי המלך (בתוספת הצורך לצרף למינוי זה נביא) והאחר מינוי כהן גדול.

ויגש – המפגש בין יעקב ליוסף והקשר בין אלוקים לעם ישראל בגלות

בפרשת ויגש התורה מתארת את המפגש המרגש בין יעקב ליוסף. מפגש בין אב לבנו האהוב שנעדר מאביו במשך עשרים ושתים שנים. כאשר יעקב מתארגן לנסיעה למצרים לפגוש את יוסף, התורה מציינת שיעקב חשש לרדת למצרים ואלוקים נגלה אליו ומרגיע אותו בהבטחה, שגם במצרים הוא יהיה איתו. וכך כתוב בפסוקים : "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְיִשְׂרָאֵל בְּמַרְאֹת הַלַּיְלָה וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב יַעֲקֹב וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי: וַיֹּאמֶר אָנֹכִי הָאֵל אֱלֹהֵי אָבִיךָ אַל תִּירָא מֵרְדָה מִצְרַיְמָה כִּי לְגוֹי גָּדוֹל אֲשִׂימְךָ שָׁם: אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַם עָלֹה" (בראשית פרק מו פסוקים ב-ד).

מדוע יעקב מתמלא בפחד? ומדוע הוא נזקק לליווי צמוד של אלוקים?

הרמב"ן במקום כותב שיעקב הבין שברגע שהוא יורד לפגוש את יוסף ולהחזירו לחיק המשפחה, באותו הרגע מתחילה הגלות של עם ישראל במצרים. בלב יעקב מתרוצצות תחושות הפוכות וסותרות. מחד גיסא, מבחינתו האישית אין דבר יותר משמח מלהתמזג מחדש עם הבן האובד. מאידך, ברמה הלאומית זהו רגע של ההתדרדרות, מעתה מתחילה לה גלות מצרים. יש כאן תנועות מנוגדות היוצרות בלבול וחשש, ברמה האישית תנועה של חיבור עם הבן האובד. וברמה הלאומית תנועה לכיוון הגלות.

בשביל להרגיע אותו אלוקים מבטיח לו: "אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַם עָלֹה". מה פשר ההבטחה? ומדוע יעקב נרגע?

מקץ – יוסף ומתתיהו

סיפורו של יוסף, הממלא כשלוש פרשות בתורה, הוא סיפור טעון עוצמות רגשיות. מאיזה צד שלא נתבונן בו, מנקודת מבטם של כל גיבורי הסיפור, הוא סיפור חיים קשה. יוסף, אחיו ויעקב, הם שלושה צלעות של משולש טראגי, עמוס ברגשות כואבים.

אין דרכה של התורה לדבר בפירוש ובאריכות על רגשות. העומס הרגשי בא לידי ביטוי, בדרך כלל, במעשים ובדיבורים. הקורא המתבונן חש את הדי ההתרחשות מבעד למילים, כשהוא משלים בעצמו, כביכול, את הסיפור. כך שבהחלט אפשר לקחת את הסיפור למקומות שונים, לפי מבטו של הקורא, כשהכיוונים השונים אינם סותרים בדווקא זה את זה.

בשורות אלה, ברצוני להתעכב על נקודת מבט ייחודית במקצת, שאינה דוקא מרכזו של הסיפור, אבל לדעתי יש בה משמעות אנושית ויהודית חשובה.

יוסף, נער בן שבע עשרה שנה, מורחק מביתו וממשפחתו בכח, ובשנאה . השנאה הנוראה הזו, איננה שנאת זרים, כי אם שנאת אחיו, עצמו ובשרו. בן הזקונים האהוב מושלך למצרים הגדולה והזרה, הרחוקה מרוח בית אבא מרחק שקשה לצייר גדול ממנו. חשוב לזכור שבימים ההם, היה בית יעקב הבית ה'יהודי' היחידי בעולם, כך שגזירת הגירוש הזו, הרחיקה את יוסף לא רק ממשפחתו, אלא גם מדתו ואמונתו, כשלכאורה לא היה סיכוי כלשהו לחזור אי-פעם לחיקה של חברה מאמינה. שם במצרים, מוחזק יוסף כעבד, חסר חרות וזכויות, כשדי בגחמה של אשת אדוניו כדי להשליכו לכלא למאסר עולם, במובנו המלא של המושג. קשה לדעת איך הגן החוק המצרי של אז על זכויותיהם של אזרחי מצרים, אבל כדי לדעת מה היה מצבם של העבדים שם, די לנו לשמוע על הכינוי בה מכנה התורה את ארץ מצרים (שמות יג, ג, ובעוד מקומות): 'בית עבדים'.

אין צריך לומר, שבידו של יוסף לא עמדו אז נכסים כלשהם, כדי לבסס אז את מעמדו. ה'כלי' היחידי שהיה בידו, כפי שנראה מן הסיפור בתורה, היה יופיו. במצרים של אז (ואולי גם בעוד מקומות במשך ההיסטוריה), היה זה כלי משמעותי בהחלט. ואכן, לא לקח זמן רב כדי שתפתח בפני הנער הצעיר הדרך להשתמש עם יופיו כדי ליצור קשר בעל משמעות עם אחד הגורמים החזקים בבית אדוניו. אשת אדוניו חמדה את יופיו, והפעילה עליו מכבש של לחצים, ומן הסתם גם פיתויים, ברצונה לקשור עימו קשר.

מקץ – יוסף ושר המשקים

פרשתינו מתחילה מאותה נקודה שבה מסתימת הפרשה הקודמת פרשת וישב, יוסף יושב בבית האסורים ופותר את חלומו של שר המשקים לטובה, ומבשר לו שבעוד שלושה ימים הוא משתחרר מהכלא ושב לשרת את פרעה מלך מצרים, יוסף קיווה להשתחרר מן הכלא בעזרת שר המשקים. שר זה, חשב יוסף, בוודאי יכיר לו טובה על הפתרון האופטימי שהעניק לחלומו, ולכן ביקש ממנו להשתדל בשבילו אצל פרעה, וכך אמר יוסף לשר המשקים: "כִּי אִם זְכַרְתַּנִי אִתְּךָ כַּאֲשֶׁר יִיטַב לָךְ וְעָשִׂיתָ נָּא עִמָּדִי חָסֶד וְהִזְכַּרְתַּנִי אֶל פַּרְעֹה וְהוֹצֵאתַנִי מִן הַבַּיִת הַזֶּה" (בראשית פרק מ פסוק יד), אלא שלמרבה האכזבה ברגע ששר המשקים יוצא מבית הסוהר וחוזר לגדולה הוא שוכח מיוסף "וְלֹא זָכַר שַׂר הַמַּשְׁקִים אֶת יוֹסֵף וַיִּשְׁכָּחֵהוּ" (שם פסוק כג), ובכך מסתיימת פרשת וישב. פרשתינו פרשת מקץ מתחילה במילים "וַיְהִי מִקֵּץ שְׁנָתַיִם יָמִים וּפַרְעֹה חֹלֵם וְהִנֵּה עֹמֵד עַל הַיְאֹר" (בראשית פרק מא פסוק א) בעקבות חלום זה מגיעה בסופו של דבר הישועה ליוסף כמתואר בהמשך הפרשה.

השאלה הנשאלת היא לשם מה מדגישה התורה את הזמן שחלף מאז ששכח שר המשקים את יוסף עד חלום פרעה, המדרש (בראשית רבה פרשה פט פיסקא ג) מסביר את הקשר בין הדברים, וכך כותב המדרש: "אשרי הגבר אשר שם ה' מבטחו (תהלים מ), זה יוסף, ולא פנה אל רהבים (שם), ע"י שאמר לשר המשקים זכרתני והזכרתני ניתווסף לו שתי שנים", על פי המדרש לא רק שהבקשה משר המשקים לא הועילה כלום, אלא מתברר שהיא אף הזיקה, שבגלל אותה בקשה נגזר על יוסף להישאר עוד שנתיים בבית האסורים.

אמנם צריך להבין מה היה חטאו של יוסף בכך שפנה לשר המשקים ומשום מה נענש?

רש"י (בראשית פרק מ פסוק כג) עונה על שאלה זו וכותב כך : "מפני שתלה בו יוסף בטחונו לזכרו, הוזקק להיות אסור עוד שתי שנים", מדברי רש"י נראה שיוסף לא היה צריך לפנות ולבקש את הצלתו משר המשקים ולסמוך עליו שאכן הוא יפעל לשחרורו, אלא היה אליו רק לפנות ולבטוח בבורא עולם שיציל אותו.

חנוכה – על מה ולמה?

ימי החנוכה ידועים כמסמלים את נצחון האור על החושך, ניצוחם של קומץ יהודים על הצבא היוני הכובש, והשבת העצמאות לעם יהודים. אלא שיש מקום לשאול כמה שאלות על הנחה זו.

דבר ראשון יש להבין א"כ מדוע היהודים במשך כל הדורות המשיכו לחגוג את חנוכה על אף שאיבדו את עצמאותם, וגלו מארצם, ומאות שנים סבלו מגלות ורדיפות, וכי איזו משמעות יש לציין ניצחון ועצמאות שכבר לא היה קיים?

עוד יש להבין מבחינה היסטוריית, מה היה המניע לכך שהחשמונאים יצאו למרד אחרי שכבר 180 שנה שהיונים שולטים בארץ, ובפרט שמדובר כאן לכאורה על מלחמת אבודה מראש, קומץ אנשים הבאים להילחם באימפריה עצומה עם הצבא החזק ביותר?

ובאמת כשנעיין במקורות היהודיים נראה שניצחון המלחמה תופס מקום שולי, לדוגמא הגמרא במסכת שבת (דף כא עמוד ב) העוסקת בהלכות חנוכה מציינת בעיקר את נס פך השמן, וכך היא כותבת: "מאי חנוכה? (על איזה נס קבעוה – רש"י) שכשנכנסו יוונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל, וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום, בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול, ולא היה בו אלא להדליק יום אחד, נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים. לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה", הרי שהגמרא הדנה בסיבת קביעת ימי החנוכה לדורות לא מציינת את ניצחון המלחמה כסיבה לכך.

וכן רואים ברמב"ם (הלכות מגילה וחנוכה פרק ג הלכה ב-ג): "וכשגברו ישראל על אויביהם ואבדום בחמשה ועשרים בחדש כסלו היה ונכנסו להיכל ולא מצאו שמן טהור במקדש אלא פך אחד ולא היה בו להדליק אלא יום אחד בלבד והדליקו ממנו נרות המערכה שמונה ימים עד שכתשו זיתים והוציאו שמן טהור. ומפני זה התקינו חכמים שבאותו הדור שיהיו שמונת הימים האלו שתחלתן מליל חמשה ועשרים בכסלו ימי שמחה והלל ומדליקין בהן הנרות בערב על פתחי הבתים בכל לילה ולילה משמונת הלילות להראות ולגלות הנס",.מבואר ברמב"ם שהדלקת הנרות נתקנה כזכר לנס פך השמן. והשאלה הנשאלת היא מדוע תיקנו חכמים רק את הדלקת הנרות שהוא זכר לנס פך השמן ולא תיקנו דבר לזכר ניצחון המלחמה על היונים?

וישב – הצורך בהנהגה על טבעית

בפרשת וישב מסופר על לידת בני יהודה פרץ וזרח, סיפור מופלא בסיטואציה מוזרה וחריגה. תמר אשת בכורו של יהודה ער התאלמנה ממנו, נישא לאחיו והתאלמנה אף ממנו שניהם ללא ילדים, יהודה מסרב להשיאה לבנו השלישי מחשש שאף הוא ימות, ומתרץ זאת בכך שהוא עדיין צעיר מידי, כך שבה תמר לבית אביה, "וַיֹּאמֶר יְהוּדָה לְתָמָר כַּלָּתוֹ שְׁבִי אַלְמָנָה בֵית אָבִיךְ עַד יִגְדַּל שֵׁלָה בְנִי כִּי אָמַר פֶּן יָמוּת גַּם הוּא כְּאֶחָיו וַתֵּלֶךְ תָּמָר וַתֵּשֶׁב בֵּית אָבִיהָ" (בראשית פרק לח פסוק יא), בהמשך יהודה פוגש בה באקראי לא מכירה, וממפגש זה נולדים מכלתו במעין פעולת יבום שני בניו פרץ וזרח. פרץ בין יהודה היינו אבי השולשלת שממנה יוצא דוד הנבחר לייסד את שולשלת ממלכת יהודה.

ואכן בהקבלה גם בהמשך הדורות מתעוררת סיטואציה חריגה להמשך השולשלת בדמות המפגש המעניין שבין בועז ורות. בועז מחשובי יהודה פוגש ברות גיורת מואביה באקראי בשדותיו כאשר היא מלקטת מהתבואה שנשארה בין שאר העניים. מברר אודותיה, ושומע כי הינה אלמנתו של קרובו מחלון, אשר בשנות הרעב ביהודה עוזב יחד עם אביו אלימלך את הארץ. לאחר מכן רות מבקשת ממנו נישואין גם כן באופן של גאולה מעין יבום. כפי שקרה עם אבי אבותיו יהודה וכמו שציין התנ"ך משולשלת זו נולד דוד. כתוספת להקבלה זו מציין הרב אליהו דסלר בספרו "מכתב מאליהו" את המדרש כי דוד לא היה אמור לחיות אלא מספר חודשים בלבד, ואילו שבעים שנות חייו ניתנו לו ע"י אדם הראשון. הקבלה זו מעלה את הרעיון שמלכות יהודה צריכה הייתה להתייסד באופן חריג ובסיטואציה לא רגילה וצפויה, דבר המעלה תמיהה. על פי חז"ל אנו יכולים לראות במגוון מקורות והיבטים שמלכות יהודה נחשבת למלכות רוחנית להנהגה הגשמית של העם, וההבטחה כי משיח ימלוך מזרע דוד והוא יגאל את העם לא רק גאולה גשמית אלא אף גאולה רוחנית מאשש הביט זה. אך אם כך התמיהה רק גדילה, מדוע דבר חשוב ורוחני כל כך, התחלתו צריכה להיות בצורה מוזרה ותמוהה כל כך?

וישלח – מלחמת הלילה הארוך

בפרשתנו אנו קוראים על המפגש בין יעקב לעשיו, לאחר הפרידה בת עשרים השנים. כשנפרדו השניים, היה זה לאחר 'גניבת' הברכות, כשריחף על יעקב האיום (בראשית כז, מא): "יקרבו ימי אבל אבי, ואהרגה את יעקב אחי". לקראת שוב יעקב לארץ אבותיו, הוא בוחן בחשש את מצב היחסים עם אחיו. האמת העצובה שמתגלה לפניו, שאכן, עדיין לא שככה שנאת אחיו. עשיו הולך לקראתו, וארבע מאות איש עימו, ופניו למלחמה, ולא לשלום.

מכאן ואילך מספרת התורה באריכות, על כל ההכנות שעושה יעקב כדי לקדם את פני הרעה. אין פניו של יעקב מכוונות לניצחון במלחמה העומדת לפניו. הוא פועל ככל יכלתו כדי להשליט יחס של שלום וידידות בין האחים, למרות שאין לו אשליות באשר לטיב השלום שהוא עתיד להשיג בפעולותיו. עקרונות השלום המיוחל הם פשוטים, ואולי גם אכזריים, אם נרצה לומר זאת. הסעיף הראשון והמרכזי בחוזה השלום הבלתי כתוב, הוא כניעה. כניעה שעוצמתה היא בלתי נתפסת. קשה לנו לתאר סוג של יחס המתבטא בהשתחוויות בלתי פוסקות. רגע לפני המפגש, כשיעקב מתקרב אל אחיו, נאמר (שם לג, ג): "וישתחו ארצה שבע פעמים, עד גשתו עד אחיו". הסעיף השני באותו הסכם שלום, הוא העמדת פנים. ידידות נמלצת ברמה החיצונית, כשמתחתיה מסתתר חוסר אימון מוחלט. יעקב מסרב באדיבות לעצתו של אחיו להתלוות אליו וללכת יחדיו, אבל הוא מתחייב ומבטיח, ללכת בקצב שלו עד לשעיר, ארצו של עשיו, ושמה להצטרף לאחיו-אדונו (שם לג, יד). הבטחה שלא היתה בה טיפה של כנות. מעולם לא עלתה כזאת על דעתו של יעקב, וקשה לחשוב שעשיו האמין בה, אפילו בשעה שניתנה.

ויצא – קפיצת הדרך ותורת היחסות

פרשתינו פותחת בתיאור מסעו של יעקב מבאר שבע לחרן וכך נאמר: "וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה: וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ" (בראשית פרק כח פסוק י-יא),.מתוך עיון בפסוקים אלו, מסיקים חז"ל שבעת צאתו של יעקב מבאר שבע אל עבר חרן התרחשו לו מספר תופעות מופלאות.

הלשון הייחודית "וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם" מלמדת אותנו שהמפגש עם "המקום" היה מפתיע ולא צפוי, על כך מובא בתלמוד (חולין דף צא ע"ב): "מלמד שקפצה לו הארץ". פירוש 'קפצה' אינו כפי שסבורים לחשוב שהארץ קפצה והגיעה אליו, הביאור הנכון על פי רש"י (שם) הוא שהתקצרה לו הדרך, דהיינו שהלך בפרק זמן קצר מרחק הליכה רב ('קפצה' כמו "וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת יָדְךָ מֵאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן" (דברים טו, ז) שפירושו: קיפול כף היד וסגירתה).

ואם לא די בזאת, לאחר שהגיע ל"מקום" -שהתברר בדיעבד כהר המוריה- הוא נעמד להתפלל בדביקות את תפילתו הקבועה, ולאחר מכן הוא נאלץ ללון באותו מקום עקב כך שהשמש שקעה בהפתעה טרם זמנה, או בלשון חז"ל "שקעה לו חמה פתאום שלא בעונתה כדי שילין שם" (רש"י). הלשון "כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ" מתפרש ע"י חז"ל (בראשית רבה סח, י)  שה' כביכול כיבה את השמש. יעקב עמד משתומם וראה כיצד השמש אצה במהירות רבה אל עבר האופק ושוקעת, אולם רק יעקב חש בכך ולא אף אחד אחר.

בתנ"ך ובתלמוד אנו נפגשים פעמים רבות עם תופעות מעין אלו, כגון עצירת השמש אצל יהושע בן נון בגבעון (יהושע פרק י'), אצל נקדימון בן גוריון (תענית דף יט ע"ב) ובעוד מקומות.

נראה כי הפתרון לכל התופעות הללו נעוץ בשינוי קצב זרימת הזמן במצבים שונים בהם נתון האדם. אף שלכאורה אין דבר יותר יציב מן הזמן, הוא זורם בקצב אחיד כל העת, אין שום אפשרות לעצור אותו או להאט אותו ולו לרגע קט. מחוג השניות מתקתק ללא הרף וממשיך להזרים את העתיד אל עֵבר הנצח האישי של כל אחד, הנקרא עבר.

אלא שעל פי תורת הקבלה, ולמרבה הפלא מסתמן שגם המדע החדיש נוקט כך. ישנה אפשרות לתאר בדמיוננו מצבים בהם הזמן זורם בקצב שונה.

ויצא – חלום יעקב ופתרונו

בפרשתינו פרשת ויצא מספרת התורה על חלום שחלם יעקב בדרך לחרן: "וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ" (בראשית פרק כח פסוק יב). התורה לא מסבירה מהו פתרון החלום ומהו פשר הסולם המוצב ארצה אשר ראשו מגיע השמימה, למי הכוונה במלאכי אלוקים ומה המשמעות של ה"עולים" וה"יורדים" ומהי בעצם מטרת החלום. עוד צריך להבין מה הסיבה שהקב"ה הראה ליעקב מחזה זה דווקא בדרכו לחרן.

על שאלות אלו עונה הרב ישראל ליפשיץ בפרושו "תפארת ישראל" על המשניות (אבות פרק ד אות ס) וכך כותב: "ראה סולם מוצב ארצה הוא הגוף, וראשו מגיע השמימה הוא הנפש, ומלאכי אלוקים עולים או יורדים בו, הם כחותיו, בידו להקדישן לשמים, ולהעלותן או להורידן, והזהירוהו שה' ניצב עליו ורואה ומשגיח על כל מעשיו אם טוב ואם רע, ואם שויתי לנגדך תמיד יאמר לך אל תירא וגו' ". הרי שלפי דבריו הסולם בה להורות לאדם שעליו לדעת שיש לו כוחות לפעול, ועליו להחליט אם את הכוחות שיש לו הוא מעלה, כלומר הופך אותם למעשים טובים, או מוריד, כלומר הופך אותם למעשים רעים. ועל פי זה מסביר ה"תפארת ישראל" שזו הסיבה שענין זה נרמז ליעקב דווקא אז כיון שיעקב אבינו היה בצאתו מבית אבותיו הצדיקים והלך לבית לבן הרשע, והזהירוהו בזה שלא יתעה בבית לבן.

כלומר רמזה כאן התורה על יכולת הבחירה החופשית שיש לאדם וכדברי הרמב"ם (הלכות תשובה פרק ה הלכה א): "רשות לכל אדם נתונה אם רצה להטות עצמו לדרך טובה ולהיות צדיק הרשות בידו, ואם רצה להטות עצמו לדרך רעה ולהיות רשע הרשות בידו". וראיה לכך שכל אדם באיזה מצב שלא יהיה, יש לו את היכולת לבחור בטוב או ברע, ניתן להביא מההבדל שבין לבן לרבקה, שהרי שניהם נולדו לאותו אבא וגדלו באותה משפחה ובכל זאת לבן היה רשע ואילו רבקה צדיקה, וברור שהדבר נובע מכך שהם ירשו מאביהם שני כוחות בפוטנציאל, כח רע וכח טוב, והבחירה הייתה בידיהם אם להוציא מהכח אל הפועל את הטוב או את הרע, לבן בחר בדרך הרעה ונהפך להיות רשע, ואילו רבקה בחרה בדרך הטובה ונהיתה צדיקה.