למתן תורה, האירוע המכונן של תורת ישראל, היו שני שיאים. האחד הוא מעמד ההתגלות הנשגב, בו ראו כשני מיליוני בני אדם את ההופעה האלוקית הגדולה (פרשת יתרו, פרקים יט-כ), והשני הוא מעמד כריתת הברית, ואמירת "נעשה ונשמע" המובא בפרשתינו (פרק כד פסוקים א-יא). מעמד ההתגלות הוא נקודה אחת המייחדת את היהדות מכל דת אחרת על פני תבל, שהרי כולן נסמכות על נבואתם של יחידים, ואילו היהדות מספרת סיפור חד פעמי על התגלות אלוקית לעיני עם שלם, כמו שהתורה עצמה מציינת (דברים ד, לב-לג), "כי שאל נא לימים ראשונים אשר היו לפניך, למן היום אשר ברא אלוקים אדם על הארץ, ולמקצה השמים ועד קצה השמים, הנהיה כדבר הגדול הזה או הנשמע כמוהו. השמע עם קול אלוקים מדבר מתוך האש, כאשר שמעת אתה, ויחי". ואכן, גדולי חכמי האמונה העמידו את מעמד הר סיני כיסוד וכבסיס לאמונת ישראל.
לא פחות מזה, גם כריתת הברית מייחדת את היהדות מכל הדתות האחרות, לפחות אלו המוכרות לנו כיום. הבה ונתבונן מעט במשמעותו של החידוש המהפכני הזה. הדתות המונותיאיסטיות הגדולות, פונות אל כל בני האדם, ונשענות על המחויבות הטבעית של נברא כלפי בוראו. האלוקים הוא בעל הבית בעולמו, ואנחנו, כל בני האדם, כאורחים בעולם שאינו שלנו. עצם הקיום האנושי מחייב את האדם לציית למי שברא אותו, ומחזיק ברצונו את הקיום שלו בכל רגע ורגע. אי אפשר להכחיש את ההיגיון הראשוני הזה. אם אכן יש בעלים חוקי לעולם, סביר בהחלט שיש לו את הזכות לקבוע את אורח החיים בעולם שבבעלותו.
פרשת השבוע 