פרשת השבוע

החוג למחשבת ישראל בחסות אגודת הסטודנטים

מקץ – יוסף ומתתיהו

Posted by toraportion ב- 17 בדצמבר 2009

סיפורו של יוסף, הממלא כשלוש פרשות בתורה, הוא סיפור טעון עוצמות רגשיות. מאיזה צד שלא נתבונן בו, מנקודת מבטם של כל גיבורי הסיפור, הוא סיפור חיים קשה. יוסף, אחיו ויעקב, הם שלושה צלעות של משולש טראגי, עמוס ברגשות כואבים.

אין דרכה של התורה לדבר בפירוש ובאריכות על רגשות. העומס הרגשי בא לידי ביטוי, בדרך כלל, במעשים ובדיבורים. הקורא המתבונן חש את הדי ההתרחשות מבעד למילים, כשהוא משלים בעצמו, כביכול, את הסיפור. כך שבהחלט אפשר לקחת את הסיפור למקומות שונים, לפי מבטו של הקורא, כשהכיוונים השונים אינם סותרים בדווקא זה את זה.

בשורות אלה, ברצוני להתעכב על נקודת מבט ייחודית במקצת, שאינה דוקא מרכזו של הסיפור, אבל לדעתי יש בה משמעות אנושית ויהודית חשובה.

יוסף, נער בן שבע עשרה שנה, מורחק מביתו וממשפחתו בכח, ובשנאה . השנאה הנוראה הזו, איננה שנאת זרים, כי אם שנאת אחיו, עצמו ובשרו. בן הזקונים האהוב מושלך למצרים הגדולה והזרה, הרחוקה מרוח בית אבא מרחק שקשה לצייר גדול ממנו. חשוב לזכור שבימים ההם, היה בית יעקב הבית ה'יהודי' היחידי בעולם, כך שגזירת הגירוש הזו, הרחיקה את יוסף לא רק ממשפחתו, אלא גם מדתו ואמונתו, כשלכאורה לא היה סיכוי כלשהו לחזור אי-פעם לחיקה של חברה מאמינה. שם במצרים, מוחזק יוסף כעבד, חסר חרות וזכויות, כשדי בגחמה של אשת אדוניו כדי להשליכו לכלא למאסר עולם, במובנו המלא של המושג. קשה לדעת איך הגן החוק המצרי של אז על זכויותיהם של אזרחי מצרים, אבל כדי לדעת מה היה מצבם של העבדים שם, די לנו לשמוע על הכינוי בה מכנה התורה את ארץ מצרים (שמות יג, ג, ובעוד מקומות): 'בית עבדים'.

אין צריך לומר, שבידו של יוסף לא עמדו אז נכסים כלשהם, כדי לבסס אז את מעמדו. ה'כלי' היחידי שהיה בידו, כפי שנראה מן הסיפור בתורה, היה יופיו. במצרים של אז (ואולי גם בעוד מקומות במשך ההיסטוריה), היה זה כלי משמעותי בהחלט. ואכן, לא לקח זמן רב כדי שתפתח בפני הנער הצעיר הדרך להשתמש עם יופיו כדי ליצור קשר בעל משמעות עם אחד הגורמים החזקים בבית אדוניו. אשת אדוניו חמדה את יופיו, והפעילה עליו מכבש של לחצים, ומן הסתם גם פיתויים, ברצונה לקשור עימו קשר.

מה היו תחושותיו של יוסף במצב המדובר? על זה אין הכתוב מרחיב את הדיבור. אנחנו יכולים רק לשמוע את עמידתו הנחרצת, את עולם הערכים בו הוא חי, ואת אמונת אבותיו המדברת מתוך גרונו. "איך אעשה הרעה הגדולה הזאת וחטאתי לאלוקים" (בראשית לט, ט). איזה כח פנימי עמד אז ליוסף כדי לא ליפול בפיתוי? חז"ל בתלמוד (סוטה דף לו ע"ב), ביארו וסיפרו: "באותה שעה באה דיוקנו של אביו, ונראתה לו בחלון". כנראה נשא יוסף בליבו את תמונת אביו כל העת. הנאמנות המושלמת לאבא ולתורתו, היתה נקודת הציר המרכזית בחייו.

אפשר לראות זאת בסיטואציה נוספת. בתחילת פרשת השבוע מובל יוסף, האסיר מבית הכלא המצרי, אל חדרו של המלך הגדול פרעה. המלך היה מוטרד מחלומותיו, והגיעה לאוזניו השמועה שהאסיר הלז הוא מומחה בפתרון חלומות. "ויאמר פרעה אל יוסף, חלום חלמתי ופותר אין אותו, ואני שמעתי עליך לאמר, תשמע חלום לפתור אותו" (בראשית מא, טו). יש כאן יותר מקצה חוט כדי להוציא את יוסף מן הכלא, ולהגיע לחירות, שלא לדבר על האפשרות לעלות לגדולה. מי יוכל לתאר לנו את רגשותיו של יוסף באותם רגעים, את הלב ההולם בפראות ואת התקווה הנרקמת לה מול העיניים. אבל יוסף, בנאמנותו המופלגת לאמונת בית אבא, מוטרד בבעיה נוספת. "בלעדי, האלוקים יענה את שלום פרעה" (שם פסוק טז). אדוני המלך, אל תחשוב לרגע שאמת שמעת. אין בידי שום כשרון ויכולת בפתרון חלומות. האלוקים הגדול והאמיתי, זה שאבא דיבר עליו תמיד, הוא שיושיע את המלך בצרתו.

האם זוהי השעה המתאימה ללמד את פרעה שיעור באמונה? האם פרעה, עובד האלילים הפאגאני, הוא האדם המתאים לשיעור שכזה? האם לא היה צפוי שפרעה יגיב כמו שהגיב יורשו (שמות ה', ב), "לא ידעתי את ד'".

כנראה, יוסף לימד אז את עצמו שיעור באמונה. דמות דיוקנו של אביו, כנראה, שוב נראתה לו מבעד לחלון. אין אתה, יוסף, נער רגיל, המנסה לסלול את דרכו בשבילי החיים, שהם לעיתים אכזריים למדי. אתה הוא יוסף בן יעקב, נכדו של אברהם, המחויב לברית שכרת הקב"ה עם אבותיך. בכל מצב צריך אתה להצהיר על אמונתך. בנקודה זו אין שום פשרות.

מי יודע, שמא דמות דיוקנו של יוסף נראתה למתתיהו החשמונאי ולבניו מבעד לחלון, בשעה שהכריזו על המרד הגדול נגד הכובש היווני. בשעה שהעם היהודי כולו, קיבל את התרבות היוונית, מי ברצון ומי בכניעה של ייאוש. בשעה שלצד היווני עמדו לא רק הכח והשלטון, כי אם גם דעת הקהל היהודי, והיהדות העתיקה והאוטנטית נראתה אז עייפה ומיושנת, חסרת חן ותקווה, והתרבות ההלניסטית היתה אז חיה ומאירה באלפי אורות מבהיקים. מי נתן אז למכבים את העוז הפנימי להניף מחדש את דגל האמונה והתורה?

במבט לאחור, אחרי אלפי שנים של נאמנות יהודית, אולי נאמר גם עקשנות, אנחנו מביטים בפליאה על גבורתם של החשמונאים. אבל, אם ננסה לחזור במנהרת הזמן אל הימים ההם, ולהתבונן בדברים מנקודת המבט של יהודי ארץ ישראל של אז, נראה את מלחמתם כמלחמה אבודה, חסרת סיכוי ותוחלת. לאו דווקא בגלל העוצמה הצבאית של הממלכה הסלווקית (הפלג היווני ששלט אז באזורינו), אלא בגלל הצלחתם במאבק על דעת הקהל היהודית.

החשמונאים, יורשיו הרוחניים של יוסף, הצליחו להכניס רוח חיים חדשה בדמות דיוקנו של יעקב, ולהעבירו לדורות הבאים, עד דורנו זה.

אליהו פייבלזון – "נפש יהודי"

 

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

 
%d בלוגרים אהבו את זה: