פרשת השבוע

החוג למחשבת ישראל בחסות אגודת הסטודנטים

שבועות – כריתת ברית

Posted by toraportion ב- 28 במאי 2009

התלמוד (שבת דף פח ע"א), מספר על דו-שיח מענין, שהתנהל בין רבא, מגדולי חכמי התלמוד, לבין צדוקי אחד. אותה שעה היה רבא יושב ומעיין בסוגיא, כאשר כף ידו היתה מונחת מתחת לרגלו, ומתוך הלחץ והכובד, נמעכה ידו מעט ונפצעה. ידו של רבא דיממה, ורבא המשיך בלימודו בלי לשים לב.

הצדוקי לא היה מסוגל להבין סוג כזה של התמסרות ללימוד תורה, והוא פנה לרבא בשאלתו הקנטרנית. עמא פזיזא, כך אמר. אתם היהודים הייתם פזיזים בעבר, כאשר אמרתם במעמד הר סיני: 'נעשה ונשמע'. מדוע הקדמתם את פיכם לאוזניכם? כיצד קבלתם על עצמכם את התורה, בלי לשמוע תחילה את תוכנה? ועדיין בפזיזותכם נשארתם. ראה באיזו מסירות חסרת פשר אתם עוסקים בתורה! התמסרות כזו של אדם, היתה מעבר לתפיסתו של הצדוקי.

רבא לא איבד את סבלנותו, והשיב לו בפסוק מספר משלי (יא, ג). "תומת ישרים תנחם, וסלף בוגדים ישדם" (ישדם הוא משורש שדד, במובן של שוד ושבר). אנחנו, אומר רבא, שהתנהגנו בתמימות, תתקיים בנו הצלע הראשונה של הפסוק, ואותם אלה הנוהגים בחשדנות יתר, תתקיים בהם הצלע השניה. בזה מסתיים הסיפור המובא בתלמוד, ולנו נותר להתבונן מעט במשמעות הדיאלוג הזה.

חייבים להודות, ששאלתו-טענתו של הצדוקי יש בה ממש. ראיתם פעם אדם החותם על חוזה רכישה בלי לראות את הנכס? אדם כזה, ייאשם על ידינו בפזיזות ובחוסר אחריות, ובצדק. איך קבלו ישראל את התורה בלי לדרוש לדעת, לפחות ברמה הכללית, את תוכנה? הרי עם ישראל לא נתבע ע"י הקב"ה לקבל את התורה. אבותינו אמרו נעשה ונשמע מרצונם החופשי, ובלי שום תביעה או לחץ, כמבואר בתורה (ראה שמות יט, ג-ח, ושם כד, ג-ז), ולכאורה היה זה אך לגיטימי מצידם, ואפילו מתבקש, לשאול את השאלה הפשוטה והטבעית: מה כתוב בה, בתורה שאתה מציע לנו? האם קבלת התורה לדורות, איננה עיסקה רצינית לפחות כמו רכישת דירה?

ותשובתו של רבא לא עושה את המצב טוב יותר. למראית עין, רבא מציג כאן את התמימות כאידיאה. הפסוק שהוא מצטט, אינו עוסק במתן תורה ואינו מדבר על יחסים עם בורא עולם. ספר משלי מדבר בפסוק הזה, על התנהגות אנושית רגילה. האם שלמה המלך, מחבר ספר משלי, לפי פירושו של רבא, ממליץ על תמימות כזו במערכת הכלכלית? האם יכולים אנו לאמץ את האסטרטגיה הזו, בעת חתימה על חוזה עבודה, למשל? דומה, שהסוחר הפחות ממולח שאנו יכולים להעלות על הדעת, לא ייפול בפח שכזה.

לא ברור גם כיצד מייחס הצדוקי את הפזיזות של קבלת התורה, להתנהגותו של רבא, כאלף וחמש מאות שנה לאחר מכן. רבא כבר מכיר את התורה מבפנים, ויודע היטב מהו הדבר שאליו הוא מתמסר בלי גבול. אפשר להתייחס למסירות המופלאה הזו בדרכים שונות, אבל מה מקום להזכיר כאן את פזיזותם של אבותינו, דור מקבלי התורה?

קבלת התורה נקראת בתורה עצמה כריתת ברית. ברית, בשפה העברית מכילה משהו שהוא יותר מכל הסכם. איש מאיתנו לא יקרא לחוזה שכירות ברית. כריתת ברית מדברת על מעורבות אישית. כאשר האדם נכנס למערכת מחויבות הכוללת את עצם אישיותו, אז מתאימה המילה ברית. נישואין נקראים בדברי הנביא ברית: "היא חברתך ואשת בריתך" (מלאכי ב' י"ד). לפני ההחלטה הסופית להינשא, אנחנו מעוניינים לדעת כמה שיותר על בן או בת הזוג המיועדים. אבל, האם יש לך אדם שיודע באמת איך יראו חייו המשותפים עם רעייתו? חיי האדם הם דינאמיים ומשתנים כל הזמן. איך יתנהג שותפי לחיים במצבים שניפגש בהם? ואחרי כמה וכמה שנות נישואין, האם המשך החיים גלוי וידוע לפנינו? האם אין אנו חווים שינויים בתפיסת החיים כמעט מדי יום? ההכרעה לכרות ברית, חייבת לכלול בתוכה מימד של קפיצה. ידוע לי מה שידוע, אבל בשביל להניח את חיי וחיי ילדי העתידיים בסל המשותף, אני צריך ומוכרח לתת אמון בזולת גם על מה שעדיין לא ידוע.

נראה שאין זה רק כורח המציאות, הנובע ממוגבלות האדם ומחוסר יציבותו. נראה שהטעם המתוק של הנאמנות והקשר מחייב את נקודת האמון הזו. הכרעות עסקיות, שכוללות בתוכן רק את חישוב כל הנתונים הידועים, מתאימות ברמה העקרונית גם למחשב. כריתת ברית אנושית היא בעצם אמירה כזו: על סמך היכרותי אתך, אני קושר את חיי בחייך, ואת גורלי בגורלך. יודע אני שחיי האדם מורכבים ובלתי ניתנים לחיזוי מראש, אבל רצוני בקשר שבינינו ואמוני באיכות הפנימית שלך, מאפשרות לי לשים את העתיד כולו על כף המאזניים המשותף הזה. יש כאן קשר, יש כאן אמון ויש כאן כריתת ברית.

ודאי לא עצם עם ישראל את עיניו בכריתת בריתו עם אלוקיו. הכרנו את אלוקינו מיציאת מצרים. ידענו וחשנו את אהבתו אלינו בקריעת ים סוף. אבל בקבלת התורה קפצנו אל מעבר לידיעה ולחישוב המסחרי. נתנו בו אמון, וקשרנו את עתידנו ועתיד אומתנו בברית הנפלאה הזו, שכוחה וטעמה לא פגו עד ימי רבא, ועד ימינו אנו.

בכל לימוד תורה, שמטבעו אמור לחשוף בפנינו עומקים חדשים, שעדיין לא מוכרים ולא ידועים, אנו הולכים לקראת הבלתי ידוע, מתוך אמון בלתי מסויג. הצדוקי מצפה לראות את החשש בעיניים. את הזהירות והחשדנות שילוו את הלימוד. הוא רוצה לראות אותנו צועדים בהסתייגות, כאילו בוחנים כל רגע את השטח, ושוקלים תמיד מחדש את הקשר ואת המחויבות שלנו לבורא עולם.

אבל אנחנו עומדים בפזיזות המאפיינת אותנו. או יותר נכון, כמו שאומר רבא: אנחנו עומדים בתומתנו ובאמונתנו.

אליהו פייבלזון – "נפש יהודי"

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

 
%d בלוגרים אהבו את זה: