פרשת השבוע

החוג למחשבת ישראל בחסות אגודת הסטודנטים

Posts Tagged ‘רמבם’

בא – התחדשות האומה בכח קידוש החודש

Posted by toraportion ב- 17 בינואר 2010

"שש מאות ושלש עשרה מצוות נצטוו ישראל" (מסכת מכות כג, ב), ואין אתה יודע מי מהן חשובה יותר (אבות פ"ב מ"א), על כולן כאחד באנו בברית, ועל כל דברי ה' אמרנו "נעשה ונשמע" (שמות כד, ז). אבל אמרו חכמים, שאת התורה היה צריך להתחיל ממצוות קידוש החודש המוזכרת בפרשתינו שנאמר "החודש הזה לכם" (שמות יב, ב), שהיא מצווה ראשונה שנצטוו בה ישראל. (ילקוט שמעוני שמות פי"ב, ורש"י בראשית א, א). "והיא מצוות עשה אחת לחשב ולידע ולקבוע באיזה יום תחילת כל חודש מחדשי השנה" (רמב"ם הלכות קידוש החודש בהקדמה).

מהי החשיבות המיוחדת במצווה זו שנצטוו בה ישראל עוד בהיותם במצרים, ובה הם מתייחדים, כמו שאמרו חז"ל: "החודש הזה לכם, לכם'-ולא לאחרים" (פסיקתא רבתי ט"ו) וכל זה עוד טרם שקבלו תורה.

השנה היהודית היא 355 ימים כמספר המילה שנ"ה והם 12 חודשים של חודשי הלבנה, שהם נקראים חדשים על שם המחזוריות של הלבנה שמתחדשת בהם כל פעם מחדש, לעומת שנת החמה שמונה 365 ימים, שהוא ההיקף האחד שתלוי בשמש, ואין בה חלוקה אמיתית לחודשים , מה הוא הנושא המיוחד של ספירת השנה לפי החדשים של הלבנה?

לקרוא את המשך הרשומה «

Posted in בא, ספר שמות | מתויג: , , , , , , , , , , , , | Leave a Comment »

ויחי – סמכות שלטונית לעומת סמכות מחוקקת

Posted by toraportion ב- 28 בדצמבר 2009

פרשתינו מספרת על הברכות שברך יעקב אבינו את בניו לפני פטירתו, ברכתו של יהודה היתה "לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו" (בראשית פרק מט פסוק י), חז"ל מבחינים בין המונח שבט למונח מחוקק, שבט הוא מלשון מקל דהיינו כח רדיה וכפיה שלטונית, ומחוקק היינו יכולת חקיקה ופרשנות הלכתית. "לא יסור שבט מיהודה" – אלו ראשי גלויות שבבבל שרודין את ישראל בשבט, ומחוקק מבין רגליו אלו הלל ובניו שמלמדים תורה ברבים. מבחינה עובדתית הסטורית, ההבדל המהותי שבו אנו מבחינים בשני תקופות אלו. ראשי גלויות שבבבל היו מעין מלכות אוטונומית פנימית עם הסמכות השלטונית המירבית ביותר גם מטעם ובהרשאה מהשלטון הכללי. הלל ובניו הנשיאים בארץ ישראל היו ראשי הסנהדרין הגוף התורני הסמכותי ביותר לפרשנות תורנית וחקיקה הלכתית. ההשלכה ההלכתית העיקרית לאבחנה זו הינה בדיני סמיכת הדיינים אשר מקנים את היכולת והסמכות לדון בסנהדרין ובבתי דינים (מתנאי סמיכה זו שיהיה הנסמך חלק משרשרת ארוכה של הסמיכה איש מפי איש עד למשה שסמך את יהושע). הנסמך בא"י אינו יכול לדון דינים בבבל – חסרה לו הסמכות המיוחדת לבבל, לעומת זאת הנסמך בבבל יכול לדון בא"י שהרי סמיכתו מכח סמכות רבה יותר.

בנסיון להבין את עומק ההבדל שבין שתי הסמכויות הללו, ניתן להקיש מסוגיה אחרת. מבואר כי ישנם מינויים ודינים המצריכים ערכאות שיפוטיות שונות, ישנם דינים אשר די בערכאה של 3 דיינים, יש כאלו המצריכים 23 דיינים – סנהדרין קטנה, ויש אשר לא ניתן לדון או לבצע אלא אם כן נעשה בביה"ד המרכזי שבמקדש – הסנהדרין הגדולה – בת 71 הדיינים המרכזיים בעם, שני מינויים בעם מצריכים ע"פ ההלכה בי"ד זה האחד מינוי המלך (בתוספת הצורך לצרף למינוי זה נביא) והאחר מינוי כהן גדול.

לקרוא את המשך הרשומה «

Posted in ויחי, ספר בראשית | מתויג: , , , , , , , | Leave a Comment »

חנוכה – על מה ולמה?

Posted by toraportion ב- 10 בדצמבר 2009

ימי החנוכה ידועים כמסמלים את נצחון האור על החושך, ניצוחם של קומץ יהודים על הצבא היוני הכובש, והשבת העצמאות לעם יהודים. אלא שיש מקום לשאול כמה שאלות על הנחה זו.

דבר ראשון יש להבין א"כ מדוע היהודים במשך כל הדורות המשיכו לחגוג את חנוכה על אף שאיבדו את עצמאותם, וגלו מארצם, ומאות שנים סבלו מגלות ורדיפות, וכי איזו משמעות יש לציין ניצחון ועצמאות שכבר לא היה קיים?

עוד יש להבין מבחינה היסטוריית, מה היה המניע לכך שהחשמונאים יצאו למרד אחרי שכבר 180 שנה שהיונים שולטים בארץ, ובפרט שמדובר כאן לכאורה על מלחמת אבודה מראש, קומץ אנשים הבאים להילחם באימפריה עצומה עם הצבא החזק ביותר?

ובאמת כשנעיין במקורות היהודיים נראה שניצחון המלחמה תופס מקום שולי, לדוגמא הגמרא במסכת שבת (דף כא עמוד ב) העוסקת בהלכות חנוכה מציינת בעיקר את נס פך השמן, וכך היא כותבת: "מאי חנוכה? (על איזה נס קבעוה – רש"י) שכשנכנסו יוונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל, וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום, בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול, ולא היה בו אלא להדליק יום אחד, נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים. לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה", הרי שהגמרא הדנה בסיבת קביעת ימי החנוכה לדורות לא מציינת את ניצחון המלחמה כסיבה לכך.

וכן רואים ברמב"ם (הלכות מגילה וחנוכה פרק ג הלכה ב-ג): "וכשגברו ישראל על אויביהם ואבדום בחמשה ועשרים בחדש כסלו היה ונכנסו להיכל ולא מצאו שמן טהור במקדש אלא פך אחד ולא היה בו להדליק אלא יום אחד בלבד והדליקו ממנו נרות המערכה שמונה ימים עד שכתשו זיתים והוציאו שמן טהור. ומפני זה התקינו חכמים שבאותו הדור שיהיו שמונת הימים האלו שתחלתן מליל חמשה ועשרים בכסלו ימי שמחה והלל ומדליקין בהן הנרות בערב על פתחי הבתים בכל לילה ולילה משמונת הלילות להראות ולגלות הנס",.מבואר ברמב"ם שהדלקת הנרות נתקנה כזכר לנס פך השמן. והשאלה הנשאלת היא מדוע תיקנו חכמים רק את הדלקת הנרות שהוא זכר לנס פך השמן ולא תיקנו דבר לזכר ניצחון המלחמה על היונים?

לקרוא את המשך הרשומה «

Posted in במעגל השנה, חנוכה | מתויג: , , , , , , | Leave a Comment »

תולדות – תפילה כהתחברות

Posted by toraportion ב- 14 בנובמבר 2009

פרשתינו מתחילה בתפילתם של יצחק ורבקה על כך שלא זכו עדין לפרי בטן "ויעתר יצחק לה' נוכח אשתו כי עקרה היא" (בראשית כה, כא). חז"ל (יבמות סד, א) מקשים מפני מה היו אמותינו עקרות? שרה ילדה בת תשעים, ברבקה נאמר "כי עקרה היא" וכן ברחל "ורחל עקרה". מסבירים חז"ל כי הקב"ה מתאווה לתפילתן של צדיקים, ועל כן עשה שיהיו עקרות, כדי שיתפללו אליו.

דהיינו שמכיון שה' רוצה כביכול שיתפללו אליו וכנראה, שתפילה עמוקה ואמיתית נובעת כאשר יש לאדם צורך גדול, עושה ה' שהצדיקים יצטרכו ישועה וכך יתפללו אליו מעומק הלב. נשאלת השאלה, הלא ה' הטוב המוחלט, והיאך בגלל רצון כביכול שלו שיתפללו אליו, הוא גורם סבל לצדיקים כדי להביאם למצב שיצטרכו להתפלל אליו? וכי אין הדבר דומה לאדם עשיר אשר מתעורר בו הרצון לתת צדקה, אך אין לו בסביבתו עני שיוכל לתת לו, ולכן שורף הוא את נכסיו של שכנו – והופכו לעני. כעת יש לו אפשרות לתת צדקה, הרי לא יחשב הדבר להטבה אלא לרשעות ורוע.

הרב אליהו דסלר בספרו "מכתב מאליהו" (חלק א) מתקן לנו טעות מסוימת בתפיסתנו אשר על סמך תפיסה זו נשאלת שאלתנו, אומר הרב דסלר כי כוונת המאמר הקב"ה מתאווה לתפילתן של צדיקים, אינה שכביכול הקב"ה צריך או רוצה למענם את התפילה, אלא כוונת המאמר – למען הצדיק, למען האדם הקב"ה רוצה שהאדם יזדקק לו ויתפלל אליו. אך הדברים סתומים מפני מה טוב לו לאדם שיצטרך להתפלל לשם הבנה זו עלינו להעמיק במהות הקשר בורא – אדם.

רמב"ם בתחילת הלכות יסודי התורה כותב "יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון והוא ממציא כל הנמצא וכל הנמצאים מן שמים וארץ ומה ביניהם לא נמצאו אלא מאמיתת המצאות"

לקרוא את המשך הרשומה «

Posted in ספר בראשית, תולדות | מתויג: , , , , , , , | 1 Comment »

סוכות – סוכה כביטוי לשיבה הביתה

Posted by toraportion ב- 1 באוקטובר 2009

בלוח השנה המקראי ישנם שתי מערכות של חגים. מערכת שלושת רגלים הכוללת בתוכה את פסח, שבועות, סוכות. ומערכת ימים נוראים הכוללת בתוכה את ראש השנה, יום כיפור וגם את סוכות. [המקור להשתייכות של סוכות לימים הנוראים, ראה מדרש תהלים (בובר) מזמור יז ד"ה [ה] דבר אחר. שכתב שד' המינים מסמלים את הזכייה בדין של הימים הנוראים]. נמצא, שחג הסוכות שייך לשתי קבוצות התייחסות, למערכת שלושת הרגלים ומערכת ימים נוראים.

בתורה מופיעים הסיבות לחגיגת החגים. הציווי לחוג את שלושת הרגלים מופיע לראשונה בספר שמות (כג, יד- טז) מיד בתום מתן תורה. "שָׁלֹשׁ רְגָלִים תָּחֹג לִי בַּשָּׁנָה: אֶת חַג הַמַּצּוֹת תִּשְׁמֹר …לְמוֹעֵד חֹדֶשׁ הָאָבִיב כִּי בוֹ יָצָאתָ מִמִּצְרָיִם … וְחַג הַקָּצִיר בִּכּוּרֵי מַעֲשֶׂיךָ אֲשֶׁר תִּזְרַע בַּשָּׂדֶה וְחַג הָאָסִף בְּצֵאת הַשָּׁנָה בְּאָסְפְּךָ אֶת מַעֲשֶׂיךָ מִן הַשָּׂדֶה"

בלשון התורה, החגים קשורים ללוח השנה החקלאי. פסח באביב, שבועות בקציר, וסוכות באסיף. ובאמת פרשני המקרא (ראה ראב"ע ורשב"ם שם, וכן במורה נבוכים חלק שלישי פרק מג) מוצאים קשר מהותי בין שמחת החקלאי למועדי ישראל. היהודי המפרנס את ביתו בתקופה בה הכלכלה התבססה על עבודת האדמה, מרומם ומקדש את הזמנים המיוחדים בהם הוא שמח בשדותיו וביבולו ומודה לאלוקים על השפע שזכה.

בנוסף לכך, מאחורי כל חג עומד לו אירוע היסטורי, בראש השנה נברא העולם. ביום כיפור אלוקים סלח על חטא העגל. בפסח, יצאו עם ישראל ממצרים. בשבועות ניתנה התורה. אך לגבי סוכות אין לנו מידע מדויק הקושר את החג עם אירוע היסטורי מיוחד. התורה בספר ויקרא (כג, מב) רומזת לאיזושהי התרחשות בעטייה אנו חוגגים. "בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים כָּל הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ בַּסֻּכֹּת: לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם".

לקרוא את המשך הרשומה «

Posted in במעגל השנה, סוכות | מתויג: , , , , , , , , , | Leave a Comment »

וילך – מה לתינוקות ולמעמד הקהל

Posted by toraportion ב- 10 בספטמבר 2009

בפרשתינו התורה מצווה על מצוות הקהל הנוהגת פעם בשבע שנים במוצאי שנת השמיטה, וכך נאמר: "וַיְצַו מֹשֶׁה אוֹתָם לֵאמֹר מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים בְּמֹעֵד שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה בְּחַג הַסֻּכּוֹת: בְּבוֹא כָל יִשְׂרָאֵל לֵרָאוֹת אֶת פְּנֵי יְהֹוָ-ה אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר תִּקְרָא אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת נֶגֶד כָּל יִשְׂרָאֵל בְּאָזְנֵיהֶם" (דברים לד, י-יא) ובהמשך (שם פסוק יב) התורה מפרטת מיהם המחויבים במצוה זו "הַקְהֵל אֶת הָעָם הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ לְמַעַן יִשְׁמְעוּ וּלְמַעַן יִלְמְדוּ וְיָרְאוּ אֶת יְהֹוָ-ה אֱלֹהֵיכֶם וְשָׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת".

וכך פסק הרמב"ם (הלכות חגיגה פ"ג ה"א) "מצות עשה להקהיל כל ישראל אנשים ונשים וטף בכל מוצאי שמיטה בעלותם לרגל ולקרות באזניהם מן התורה פרשיות שהן מזרזות אותן במצות ומחזקות ידיהם בדת האמת".

מצוה זו יוצאת דופן בכך שהתורה מצוה שגם הילדים הקטנים ישתתפו בה, ואף שבכל התורה קטנים פטורים מכל המצוות, חידשה כאן התורה שהקטנים מחויבים להשתתף במצוה זו, השאלה הנשאלת היא מה התועלת בהבאת הקטנים למעמד ההקהל.

הרמב"ן מפרש שמדובר בילדים שיכולים להבין את מה שנאמר, ולכן ראוי להביאם כדי להרגיל ולחנך אותם למצוה זו. אומנם המאירי בספרו "בית הבחירה" (ריש חגיגה) למד שהתורה מדברת אף על קטנים שכלל לא הגיעו לגיל חינוך. ואילו ה"אור החיים" כותב שהתורה מדברת אף על קטני קטנים שאינם מבנים דבר שגם אותם חייבים להביא. וא"כ לפי פרושים אלו חוזרת השאלה למקומה וכי איזה תועלת יש בהבאת התינוקות.

הגמרא במסכת חגיגה (דף ג, א) "מתיחסת לשאלה זו וכך שואלת: "טף למה באין?" ועונה הגמרא "כדי ליתן שכר למביאיהן". כלומר התועלת היא לא לתינוקות אלא שההורים יקבלו על כך שכר. אלא שעל טעם זה קשה, שאם הקטנים מובאים רק כדי ליתן שכר למביאם, יכלה התורה לצוות שישאו עימהם משאות גדולות של עצים ואבנים, שהרי הטף שלא הגיע לחינוך ואינו מבין את מה שרואה בבית המקדש הרי הוא לכאורה כמשא כבד ללא תועלת.

לקרוא את המשך הרשומה «

Posted in וילך, ספר דברים | מתויג: , , , , , , , , , , | Leave a Comment »

עקב – גמול ושכר

Posted by toraportion ב- 1 באוגוסט 2009

פרשת עקב שופעת הבטחות לשכר ולגמול על שמירת המצוות. הפרשה פותחת בפסוקים:  "וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְשָׁמַר יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ לְךָ אֶת הַבְּרִית וְאֶת הַחֶסֶד אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ: וַאֲהֵבְךָ וּבֵרַכְךָ וְהִרְבֶּךָ וּבֵרַךְ פְּרִי בִטְנְךָ וּפְרִי אַדְמָתֶךָ דְּגָנְךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ שְׁגַר אֲלָפֶיךָ וְעַשְׁתְּרֹת צֹאנֶךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לָתֶת לָךְ" (דברים ז, יב-יג). התמורה היא מוחשית, התורה מבטיחה כגמול לשמירת משפטיה, ברכה בפרי הבטן ובפרי האדמה.

גם בסוף הפרשה מופיעים פסוקים מפורסמים הנקראים בתפלת ערבית ושחרית בתוך הסדר של קריאת שמע: "וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹתַי אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם לְאַהֲבָה אֶת יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם: וְנָתַתִּי מְטַר אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ: וְנָתַתִּי עֵשֶׂב בְּשָׂדְךָ לִבְהֶמְתֶּךָ וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ" (דברים יא, יג-טו). התורה חוזרת ומבטיחה לשומרי המצות מטר בכל עת דגן ותירוש ושפע רב.

פשוטו של מקרא נותן את התחושה שהמטרה בעבודת הא-ל היא קבלת שכר גשמי. חז"ל מאוד הסתייגו מגישה זו. במשנה באבות (פרק א משנה ג) אומר לנו התנא אנטיגנוס: "אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס אלא הוו כעבדים המשמשין את הרב שלא על מנת לקבל פרס ויהי מורא שמים עליכם".

דברי חז"ל לכאורה נסתרים ממקראות מפורשים, ועלינו למצוא דרך ליישב את הניגוד הבולט. יש כאן גם התפתחות היסטורית. הרמב"ם בפירוש המשנה למסכת אבות מספר שלתנא אנטיגנוס היו שני תלמידים, צדוק ובייתוס. שכאשר הם שמעו מרבם את המשנה האמורה הם חששו שאין שכר ועונש, והלכו וכפרו בתורה שבעל פה. יתכן והסתירה בין המקראות לבין המשנה היא הבסיס לכפירתם של צדוק ובייתוס. הרמב"ם במקום אחר (בהלכות עבודת יום הכיפורים פרק א הלכה ז) מציין, שצדוק ובייתוס היו היהודים הראשונים בהסטורייה שכפרו בתורה שבעל פה. נמצא לכאורה שהדיון שלפנינו יש לו מעמד עקרוני חשוב בביסוס האמונה בתורה שבעל פה.

לקרוא את המשך הרשומה «

Posted in ספר דברים, עקב | מתויג: , , , , , , , , , , , , | 1 Comment »

ואתחנן – שמע ישראל, רבי עקיבא ותשעה באב

Posted by toraportion ב- 27 ביולי 2009

תקנה קדומה בישראל קובעת, שיהיה סדר של קריאה בתורה בציבור, מדי שבת, כך שיסיימו את התורה בתקופת זמן ידועה. המנהג הבבלי העתיק, שפשט בכל קהילות ישראל, הוא לסיים את כל התורה מדי שנה. לצורך זה חלקו את התורה לחמישים וארבע פרשיות, הנקראות, בדרך כלל, פרשה מדי שבת, כשפרשת בראשית נקראת בשבת שאחרי חג הסוכות, והפרשה האחרונה, וזאת הברכה, נקראת בשמחת תורה, הוא היום השמיני של חג הסוכות.

כיון שמספר השבתות בשנה אינו קבוע, אנו נאלצים לפעמים לחבר שתי פרשות, ולקרוא אותן בשבת אחת. דבר זה יוצר אפשרויות שונות כיצד לסדר את הקריאה. השנה חברנו את פרשיות מטות מסעי, וזאת כדי לקיים מנהג המוזכר ברמב"ם (הלכות תפילה פרק יג הלכה ב), לקרוא פרשת ואתחנן בשבת שאחרי תשעה באב.

לא נתבאר בדברי הרמב"ם, מהו הקשר בין פרשת ואתחנן לתשעה באב, ומדוע יצר המנהג חיבור בין השניים. דבר זה פותח פתח להשערות שונות, כשקשה, כמובן, לקבוע דבר ברור בענין, אבל אין זה מונע מאיתנו להציג השערה, הנראית לנו סבירה, ויש בה כדי לתת לנו תפיסה של עומק במעבר בין האבל העמוק של תשעה באב, בחזרה אל השגרה של כל ימות השנה.

לקרוא את המשך הרשומה «

Posted in במעגל השנה, ואתחנן, ט' באב, ימי בין המיצרים, ספר דברים | מתויג: , , , , , , , , , | Leave a Comment »

אחרי מות-קדושים – הידברות ופסוק מן התורה

Posted by toraportion ב- 30 באפריל 2009

בפרשת קדושים אומרת התורה: "לא תשנא את אחיך בלבבך, הוכח תוכיח את עמיתך, ולא תשא עליו חטא" (ויקרא יט, יז). שלושה צלעות מרכיבות את הפסוק הזה, כשהקשר ביניהן רופף למדי. הצלע הראשונה היא לכאורה פשוטה למדי. השנאה היא מידה מגונה, והכתוב אוסר אותה. המקבילה הטבעית לציווי הזה, מופיעה בפסוק הבא, "ואהבת לרעך כמוך". הצלע השניה, גם היא מובנת למדי, וגם נתפרשה בתלמוד. הוכח תוכיח את עמיתך, זו מצות תוכחה. כשאדם מישראל רואה את חברו עובר על מצוה מן התורה, מצוה עליו להוכיח אותו, ולהעמידו על חומרת מעשיו. כדרכם של חז"ל, הם העמידונו גם על גבולות הציווי הזה. "כשם שמצוה על אדם לומר דבר הנשמע כך מצוה על אדם שלא לומר דבר שאינו נשמע" (יבמות דף סה ע"ב). אין להוכיח אדם, כאשר אין זה סביר שלדברים יהיה פרי.

הצלע השלישית של הפסוק, ולא תשא עליו חטא, ברורה קצת פחות. חז"ל במדרש ההלכה על הפסוק שלנו מפרשים אותו כהבחנה במצות תוכחה: "יכול אפילו אתה מוכיחו ופניו משתנות? תלמוד לומר, ולא תשא עליו חטא" (ערכין דף טז ע"ב). הרמב"ם עצמו (פ"ו מהלכות דעות הל"ח) הביא מדרש זה להלכה: המוכיח את חברו תחילה, לא ידבר לו קשות עד שיכלימנו, שנאמר, ולא תשא עליו חטא. כך אמרו חכמים, יכול אתה מוכיחו ופניו משתנות? תלמוד לומר, ולא תשא עליו חטא, מכאן שאסור לאדם להכלים את ישראל, וכל שכן ברבים".

לקרוא את המשך הרשומה «

Posted in אחרי מות, ספר ויקרא, קדושים | מתויג: , , , , , , , , , | Leave a Comment »

שמיני – הטעם לאסורי מאכלים

Posted by toraportion ב- 16 באפריל 2009

בפרשת שמיני התורה עוסקת בכשרות המאכלים. כאשר התורה מספקת לנו את סימני הכשרות של בעלי חיים הטהורים. וברשימה ארוכה, את שמות בעלי חיים שאסורים באכילה.

הראשונים פרשני המקרא, והפילוסופים הקדמונים, ניסו למצוא טעם הגיוני למאכלים האסורים. ישנם שתי אסכולות. אסכולה אחת שבראשה עומד הרמב"ם וספר החינוך הסוברים שטעם האיסור נובע מסיבות רפואיות.

כך כותב הרמב"ם במורה נבוכים: (חלק שלישי פרק מח) "ואומר כי כל מה שאסרתו התורה עלינו מן המאכלים, מזונם מגונה, ואין בכל מה שנאסר עלינו מה שיספק שאין הזק בו, רק החזיר והחלב, ואין הענין כן כי החזיר יותר לח ממה שצריך, ורב הפסולת והמותרות, ורוב מה שמאסתו התורה לרוב לכלוכו ומזונו בדברים הנמאסים, וכבר ידעת הקפדת התורה על ראיית הלכלוכים ואפילו בשדות במחנה כל שכן בתוך המדינה, ואילו היתה מותרת אכילת החזיר היו השווקים עם הבתים יותר מלוכלכים מבית הכסא, כמו שתראה ארצת הצרפתים היום".

לקרוא את המשך הרשומה «

Posted in ספר ויקרא, שמיני | מתויג: , , , , , , , , | Leave a Comment »