פרשת השבוע

החוג למחשבת ישראל בחסות אגודת הסטודנטים

Posts Tagged ‘נפש יהודי’

כי תשא – בעלות העם על התורה שבעל פה

Posted by toraportion ב- 4 במרץ 2010

בפרשתינו משה רבנו יורד מהר סיני, רואה את העגל הזהב ושובר את הלוחות. בסוף הפרשה אלוקים סולח לעם ישראל ונותן לוחות שניים. האם הלוחות השניים זהים לראשונים, או שמא קיים שוני בין הלוחות?

לכאורה לא אמור להיות שוני בניהם, ובאמת הפסוק משווה בין הלוחות הראשונים לבין הלוחות השניים, ומדגיש פעמיים שהלוחות השניים זהים ללוחות הראשונים: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה פְּסָל לְךָ שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים וְכָתַבְתִּי עַל הַלֻּחֹת אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר הָיוּ עַל הַלֻּחֹת הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ" (שמות פרק לד פסוק א). למרות פשוטו של מקרא האבן עזרא מצטט גאון אחד הסבור שהלוחות השניים נחשבים ונכבדים יותר מהראשונים. האבן עזרא עצמו, כדרכו, מעדיף את פשוטו של מקרא ומנסה להשוות בין הלוחות, אך בנקודה אחת הוא אכן מוצא שינוי. הלוחות הראשונים נעשו על ידי אלוקים, זאת בניגוד ללוחות השניים שנעשו על ידי משה וזה לשונו שם: "כראשונים – כמדתם. אמר הגאון, כי השניים נכבדים מהראשונים. כי השניים נתנו ביום קדש וביום הכיפורים, ולא כן הראשונים. כי הם ירדו ביום י"ז בתמוז וביום חול. ויש עם השניים זכר שלש בריתות. ובשניים כתיב למען ייטב לך (דברים ה, טז), והראשונים נשתברו. ואלה כדברי חלום לא מעלין ולא מורידין, כי מכתב אלהים היו שניהם. ועוד, כי הראשונים היו מעשה אלהים, והשניים מעשה משה".

האבן עזרא רק מציין את ההבדל הטכני שבין הלוחות, אך לא מסביר מהי המשמעות הרעיונית של העובדה שהלוחות השניים נפסלו על ידי משה?

לקרוא את המשך הרשומה «

Posted in כי תשא, ספר שמות | מתויג: , , , , , , , , , | Leave a Comment »

תצוה – עבודת ה' אופטימאלית

Posted by toraportion ב- 4 במרץ 2010

בפרשה הקודמת תארה התורה את צורת עשיתם של כלי המשכן מלבד מזבח הקטורת המתואר בסוף פרשתינו "ועשית מזבח מקטר קטורת" וגו' (שמות ל, א). המפרשים שואלים: מדוע הציווי לעשיית מזבח הקטורת נאמר רק עתה, ולא בפרשת תרומה ששם מפורט הציווי של בניית המשכן עצמו, הקרשים החצר וגם כלי המקדש, בהם הארון, השולחן והמנורה. זהו המקום המתאים לצוות גם כן על עשיית מזבח הקטורת, באשר גם מזבח זה היינו מהכלים הפנימיים. אך התורה אינה מצווה על מזבח זה אלא לאחר ציווי עשיית בגדי הכהונה, וציווי שבעת ימי המילואים, שהם חנוכת עבודת המשכן, ונשאלת השאלה מדוע אכן כך הם פני הדברים?

משיבים על כך המפרשים ששונה עבודת הקטורת המיועדת על מזבח זה מיתר עבודת המקדש, בביאור השוני נוקטים המפרשים בסגנון שונה זה מזה, אך לכאורה בכדי להבין זאת היטב מהווים הסברים אלו השלמה זה לזה. בפירוש רבינו עובדיה ספורנו, מצינו חלוקה מסוימת בייעודי עבודות המשכן- המקדש השונות. ישנם אשר מטרתן השכנת השכינה כאמור "ושכנתי בתוכם, ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו" (שמות כה, ח-ט) דהיינו צורת בניית המשכן ואופן עיצוב הכלים ומקומם, הן בהתאמה לייעודם – השראת השכינה. כן מצאנו את דברי הכתוב על עבודת הקרבנות "ונועדתי שמה לבני ישראל" (שם כט, מג) דהיינו כלשון הספורנו: "להוריד מראה כבודו בבית". מה שאין כן ייעוד עבודת מזבח הקטורת שענינו "לכבד את הא-ל יתברך אחרי בואו לקבל ברצון עבודת עמו בקרבנות הבוקר והערב ולשחר פניו במנחת קטורת". והיינו שיש את המטרה הקבועה של תבנית המשכן וכליו, והיא עיצוב מקום מתאים לרעיון השראת השכינה, כמו כן יש מטרה מהיבט תפעולי יותר- עבודת הקרבנות הסדירה שיעודה מראה כבודו במשכן. אולם עבודת הקטורת אין בה משום ייעודים אלו, אלא היא נועדה לכבד את הא-ל, מעין פעולה התנדבותית נוספת הבאה להראות את אהבתנו וקרבתנו אליו, בכך שקיבל את עבודותינו האחרות.

לקרוא את המשך הרשומה «

Posted in ספר שמות, תצוה | מתויג: , , , , , , | Leave a Comment »

משפטים – כריתת הברית בין אלוקים לאדם

Posted by toraportion ב- 11 בפברואר 2010

למתן תורה, האירוע המכונן של תורת ישראל, היו שני שיאים. האחד הוא מעמד ההתגלות הנשגב, בו ראו כשני מיליוני בני אדם את ההופעה האלוקית הגדולה (פרשת יתרו, פרקים יט-כ), והשני הוא מעמד כריתת הברית, ואמירת "נעשה ונשמע" המובא בפרשתינו (פרק כד פסוקים א-יא). מעמד ההתגלות הוא נקודה אחת המייחדת את היהדות מכל דת אחרת על פני תבל, שהרי כולן נסמכות על נבואתם של יחידים, ואילו היהדות מספרת סיפור חד פעמי על התגלות אלוקית לעיני עם שלם, כמו שהתורה עצמה מציינת (דברים ד, לב-לג), "כי שאל נא לימים ראשונים אשר היו לפניך, למן היום אשר ברא אלוקים אדם על הארץ, ולמקצה השמים ועד קצה השמים, הנהיה כדבר הגדול הזה או הנשמע כמוהו. השמע עם קול אלוקים מדבר מתוך האש, כאשר שמעת אתה, ויחי". ואכן, גדולי חכמי האמונה העמידו את מעמד הר סיני כיסוד וכבסיס לאמונת ישראל.

לא פחות מזה, גם כריתת הברית מייחדת את היהדות מכל הדתות האחרות, לפחות אלו המוכרות לנו כיום. הבה ונתבונן מעט במשמעותו של החידוש המהפכני הזה. הדתות המונותיאיסטיות הגדולות, פונות אל כל בני האדם, ונשענות על המחויבות הטבעית של נברא כלפי בוראו. האלוקים הוא בעל הבית בעולמו, ואנחנו, כל בני האדם, כאורחים בעולם שאינו שלנו. עצם הקיום האנושי מחייב את האדם לציית למי שברא אותו, ומחזיק ברצונו את הקיום שלו בכל רגע ורגע. אי אפשר להכחיש את ההיגיון הראשוני הזה. אם אכן יש בעלים חוקי לעולם, סביר בהחלט שיש לו את הזכות לקבוע את אורח החיים בעולם שבבעלותו.

לקרוא את המשך הרשומה «

Posted in משפטים, ספר שמות | מתויג: , , , | Leave a Comment »

יתרו – המבנה הסידורי של עשרת הדברות

Posted by toraportion ב- 11 בפברואר 2010

נדמה, שאין זו מן ההפרזה לומר, שהטקסט היהודי המפורסם ביותר הוא עשרת הדברות. במאמר שלהלן נסקור את עשרת הדברות, וננסה להבין מדוע הדברות סודרו דווקא בצורה שסודרו. להלן עשרת הדברות (שמות כ, ב-יד):

 

 

א. אנכי ה' אלוקיך.

ב. לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני.

ג. לא תשא את שם אלוקיך לשוא.

ד. זכור את יום השבת.

ה. כבד את אביך ואת אמך.

ו. לא תרצח.

ז. לא תנאף.

ח. לא תגנוב.

ט. לא תענה ברעך עד שקר.

י. לא תחמוד בית רעך.

 

 

המתבונן בטקסט ישים לב לשוני בולט בין חמשת הדברות הראשונות לבין החמש האחרונים. בחמשת הדברות הראשונות לצד הציווי, מופיעים או נימוקים, או אמצעי ענישה, או דברי עידוד. בדיבר הראשון הכתוב אומר, "אנכי ה' אלוקיך אשר הוציאתך מארץ מצרים", כלומר, האל משכנע את המאמינים בנוכחותו על ידי הזכרת העובדה שהוא הוציאם ממצרים. גם בדיבר החמישי מופיע שיכנוע, "כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך". בדיבר השני והשלישי מופיע הציווי ועונשו בצידו. "לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה וכו' לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לָהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם כִּי אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֵל קַנָּא פֹּקֵד עֲוֹן אָבֹת עַל בָּנִים". גם בדיבר השני מופיע הציווי ועונשו בצידו: "לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא כִּי לֹא יְנַקֶּה יְקֹוָק אֵת אֲשֶׁר יִשָּׂא אֶת שְׁמוֹ לַשָּׁוְא"  בדיבר הרביעי, מופיע הציווי עם נימוק וטעם: "זכור את יום השבת וגו' כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ". לעומת זאת בחמשת הדברות האחרונות מופיע הציווי ללא שום תוספת, לא נימוק, לא שידול, ולא עונש. עובדה זו אומרת דרשני!

לקרוא את המשך הרשומה «

Posted in יתרו, ספר שמות | מתויג: , , , , , , , | Leave a Comment »

בא – התחדשות האומה בכח קידוש החודש

Posted by toraportion ב- 17 בינואר 2010

"שש מאות ושלש עשרה מצוות נצטוו ישראל" (מסכת מכות כג, ב), ואין אתה יודע מי מהן חשובה יותר (אבות פ"ב מ"א), על כולן כאחד באנו בברית, ועל כל דברי ה' אמרנו "נעשה ונשמע" (שמות כד, ז). אבל אמרו חכמים, שאת התורה היה צריך להתחיל ממצוות קידוש החודש המוזכרת בפרשתינו שנאמר "החודש הזה לכם" (שמות יב, ב), שהיא מצווה ראשונה שנצטוו בה ישראל. (ילקוט שמעוני שמות פי"ב, ורש"י בראשית א, א). "והיא מצוות עשה אחת לחשב ולידע ולקבוע באיזה יום תחילת כל חודש מחדשי השנה" (רמב"ם הלכות קידוש החודש בהקדמה).

מהי החשיבות המיוחדת במצווה זו שנצטוו בה ישראל עוד בהיותם במצרים, ובה הם מתייחדים, כמו שאמרו חז"ל: "החודש הזה לכם, לכם'-ולא לאחרים" (פסיקתא רבתי ט"ו) וכל זה עוד טרם שקבלו תורה.

השנה היהודית היא 355 ימים כמספר המילה שנ"ה והם 12 חודשים של חודשי הלבנה, שהם נקראים חדשים על שם המחזוריות של הלבנה שמתחדשת בהם כל פעם מחדש, לעומת שנת החמה שמונה 365 ימים, שהוא ההיקף האחד שתלוי בשמש, ואין בה חלוקה אמיתית לחודשים , מה הוא הנושא המיוחד של ספירת השנה לפי החדשים של הלבנה?

לקרוא את המשך הרשומה «

Posted in בא, ספר שמות | מתויג: , , , , , , , , , , , , | Leave a Comment »

ואראה – חיים יהודיים

Posted by toraportion ב- 11 בינואר 2010

בפרשה הקודמת עסקה התורה בעיקר בגלות מצרים בפרשתינו מתחילה התורה לתאר את הגאולה – יציאת מצרים. התורה מעמידה את יציאת מצרים כיסוד עיקרי ליהדות כולה. בפתיחת עשרת הדברות, מציג הקב"ה את עצמו במילים (שמות כ, ב) "אנכי ד' אלוקיך, אשר הוצאתיך מארץ מצרים, מבית עבדים". וכבר כתב רבי אברהם אבן עזרא בפירושו, "שאלני רבי יהודה הלוי מנוחתו כבוד, מדוע הזכיר אשר הוצאתיך מארץ מצרים, ולא הזכיר אשר עשיתי שמים וארץ, ואני עשיתיך". ובאמת, בריאת העולם מוזכרת בתורה כולה (מלבד בתחילת התורה) פעמים בודדות בלבד, ואילו יציאת מצרים נזכרה עשרות פעמים! מצוות רבות הן זכר ליציאת מצרים, ומצוות רבות אחרות מיוסדות על יציאת מצרים. גם מעמד הר סיני ונתינת התורה, שבוודאי עומדות ביסוד היהדות כולה, לא מודגשות בתנ"ך כיציאת מצרים. בליל הסדר מדי שנה ושנה, אנו מספרים לילדינו ביציאת מצרים. "ואפילו כולנו חכמים, כולנו נבונים, כולנו זקנים, כולנו יודעים את התורה, מצוה עלינו לספר ביציאת מצרים, וכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח. ובכל דור ודור חייב האדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים".

וכל זה צריך תלמוד. מה יש לנו לקחת מיציאת מצרים לחיינו? באיזה אופן מעצבת גאולת מצרים את תפיסת עולמנו, יותר מכל אירוע או רעיון אחר? כשאנו מסובים עם בנינו לשולחן הסדר, ומספרים להם ביציאת מצרים, איזה מסר אנו מעוניינים להעביר להם? ומאיזו בחינה המסר הזה משמעותי כל כך? אירוע שהתרחש לפני יותר משלושת אלפים שנה, באיזה אופן הוא יכול למלא את רוחינו? איזה תוכן הוא אמור לתת לנו ולבנינו? ברור לגמרי, שהעיסוק בשאלות אלה הוא חלק מהותי בלימוד תורת יציאת מצרים. אם נדע את התשובות עליהן, נוכל להפיק מיציאת מצרים את המשמעות שראוי להפיק ממנה. ההתבוננות בשאלות אלה, תביא אותנו להבנה טובה יותר של מהות היהדות.

לקרוא את המשך הרשומה «

Posted in ואראה, ספר שמות | מתויג: , , , , | 1 Comment »

ויגש – המפגש בין יעקב ליוסף והקשר בין אלוקים לעם ישראל בגלות

Posted by toraportion ב- 22 בדצמבר 2009

בפרשת ויגש התורה מתארת את המפגש המרגש בין יעקב ליוסף. מפגש בין אב לבנו האהוב שנעדר מאביו במשך עשרים ושתים שנים. כאשר יעקב מתארגן לנסיעה למצרים לפגוש את יוסף, התורה מציינת שיעקב חשש לרדת למצרים ואלוקים נגלה אליו ומרגיע אותו בהבטחה, שגם במצרים הוא יהיה איתו. וכך כתוב בפסוקים : "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְיִשְׂרָאֵל בְּמַרְאֹת הַלַּיְלָה וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב יַעֲקֹב וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי: וַיֹּאמֶר אָנֹכִי הָאֵל אֱלֹהֵי אָבִיךָ אַל תִּירָא מֵרְדָה מִצְרַיְמָה כִּי לְגוֹי גָּדוֹל אֲשִׂימְךָ שָׁם: אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַם עָלֹה" (בראשית פרק מו פסוקים ב-ד).

מדוע יעקב מתמלא בפחד? ומדוע הוא נזקק לליווי צמוד של אלוקים?

הרמב"ן במקום כותב שיעקב הבין שברגע שהוא יורד לפגוש את יוסף ולהחזירו לחיק המשפחה, באותו הרגע מתחילה הגלות של עם ישראל במצרים. בלב יעקב מתרוצצות תחושות הפוכות וסותרות. מחד גיסא, מבחינתו האישית אין דבר יותר משמח מלהתמזג מחדש עם הבן האובד. מאידך, ברמה הלאומית זהו רגע של ההתדרדרות, מעתה מתחילה לה גלות מצרים. יש כאן תנועות מנוגדות היוצרות בלבול וחשש, ברמה האישית תנועה של חיבור עם הבן האובד. וברמה הלאומית תנועה לכיוון הגלות.

בשביל להרגיע אותו אלוקים מבטיח לו: "אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַם עָלֹה". מה פשר ההבטחה? ומדוע יעקב נרגע?

לקרוא את המשך הרשומה «

Posted in ויגש, ספר בראשית | מתויג: , , , , , , , , , , , , | Leave a Comment »

מקץ – יוסף ומתתיהו

Posted by toraportion ב- 17 בדצמבר 2009

סיפורו של יוסף, הממלא כשלוש פרשות בתורה, הוא סיפור טעון עוצמות רגשיות. מאיזה צד שלא נתבונן בו, מנקודת מבטם של כל גיבורי הסיפור, הוא סיפור חיים קשה. יוסף, אחיו ויעקב, הם שלושה צלעות של משולש טראגי, עמוס ברגשות כואבים.

אין דרכה של התורה לדבר בפירוש ובאריכות על רגשות. העומס הרגשי בא לידי ביטוי, בדרך כלל, במעשים ובדיבורים. הקורא המתבונן חש את הדי ההתרחשות מבעד למילים, כשהוא משלים בעצמו, כביכול, את הסיפור. כך שבהחלט אפשר לקחת את הסיפור למקומות שונים, לפי מבטו של הקורא, כשהכיוונים השונים אינם סותרים בדווקא זה את זה.

בשורות אלה, ברצוני להתעכב על נקודת מבט ייחודית במקצת, שאינה דוקא מרכזו של הסיפור, אבל לדעתי יש בה משמעות אנושית ויהודית חשובה.

יוסף, נער בן שבע עשרה שנה, מורחק מביתו וממשפחתו בכח, ובשנאה . השנאה הנוראה הזו, איננה שנאת זרים, כי אם שנאת אחיו, עצמו ובשרו. בן הזקונים האהוב מושלך למצרים הגדולה והזרה, הרחוקה מרוח בית אבא מרחק שקשה לצייר גדול ממנו. חשוב לזכור שבימים ההם, היה בית יעקב הבית ה'יהודי' היחידי בעולם, כך שגזירת הגירוש הזו, הרחיקה את יוסף לא רק ממשפחתו, אלא גם מדתו ואמונתו, כשלכאורה לא היה סיכוי כלשהו לחזור אי-פעם לחיקה של חברה מאמינה. שם במצרים, מוחזק יוסף כעבד, חסר חרות וזכויות, כשדי בגחמה של אשת אדוניו כדי להשליכו לכלא למאסר עולם, במובנו המלא של המושג. קשה לדעת איך הגן החוק המצרי של אז על זכויותיהם של אזרחי מצרים, אבל כדי לדעת מה היה מצבם של העבדים שם, די לנו לשמוע על הכינוי בה מכנה התורה את ארץ מצרים (שמות יג, ג, ובעוד מקומות): 'בית עבדים'.

אין צריך לומר, שבידו של יוסף לא עמדו אז נכסים כלשהם, כדי לבסס אז את מעמדו. ה'כלי' היחידי שהיה בידו, כפי שנראה מן הסיפור בתורה, היה יופיו. במצרים של אז (ואולי גם בעוד מקומות במשך ההיסטוריה), היה זה כלי משמעותי בהחלט. ואכן, לא לקח זמן רב כדי שתפתח בפני הנער הצעיר הדרך להשתמש עם יופיו כדי ליצור קשר בעל משמעות עם אחד הגורמים החזקים בבית אדוניו. אשת אדוניו חמדה את יופיו, והפעילה עליו מכבש של לחצים, ומן הסתם גם פיתויים, ברצונה לקשור עימו קשר.

לקרוא את המשך הרשומה «

Posted in מקץ, ספר בראשית | מתויג: , , , | Leave a Comment »

וישלח – מלחמת הלילה הארוך

Posted by toraportion ב- 29 בנובמבר 2009

בפרשתנו אנו קוראים על המפגש בין יעקב לעשיו, לאחר הפרידה בת עשרים השנים. כשנפרדו השניים, היה זה לאחר 'גניבת' הברכות, כשריחף על יעקב האיום (בראשית כז, מא): "יקרבו ימי אבל אבי, ואהרגה את יעקב אחי". לקראת שוב יעקב לארץ אבותיו, הוא בוחן בחשש את מצב היחסים עם אחיו. האמת העצובה שמתגלה לפניו, שאכן, עדיין לא שככה שנאת אחיו. עשיו הולך לקראתו, וארבע מאות איש עימו, ופניו למלחמה, ולא לשלום.

מכאן ואילך מספרת התורה באריכות, על כל ההכנות שעושה יעקב כדי לקדם את פני הרעה. אין פניו של יעקב מכוונות לניצחון במלחמה העומדת לפניו. הוא פועל ככל יכלתו כדי להשליט יחס של שלום וידידות בין האחים, למרות שאין לו אשליות באשר לטיב השלום שהוא עתיד להשיג בפעולותיו. עקרונות השלום המיוחל הם פשוטים, ואולי גם אכזריים, אם נרצה לומר זאת. הסעיף הראשון והמרכזי בחוזה השלום הבלתי כתוב, הוא כניעה. כניעה שעוצמתה היא בלתי נתפסת. קשה לנו לתאר סוג של יחס המתבטא בהשתחוויות בלתי פוסקות. רגע לפני המפגש, כשיעקב מתקרב אל אחיו, נאמר (שם לג, ג): "וישתחו ארצה שבע פעמים, עד גשתו עד אחיו". הסעיף השני באותו הסכם שלום, הוא העמדת פנים. ידידות נמלצת ברמה החיצונית, כשמתחתיה מסתתר חוסר אימון מוחלט. יעקב מסרב באדיבות לעצתו של אחיו להתלוות אליו וללכת יחדיו, אבל הוא מתחייב ומבטיח, ללכת בקצב שלו עד לשעיר, ארצו של עשיו, ושמה להצטרף לאחיו-אדונו (שם לג, יד). הבטחה שלא היתה בה טיפה של כנות. מעולם לא עלתה כזאת על דעתו של יעקב, וקשה לחשוב שעשיו האמין בה, אפילו בשעה שניתנה.

לקרוא את המשך הרשומה «

Posted in וישלח, ספר בראשית | מתויג: , , , , , , , , | Leave a Comment »

חיי שרה – לדרכם של אברהם ושרה

Posted by toraportion ב- 8 בנובמבר 2009

פרשתינו פותחת במותה של האם העברית הראשונה, ומסתיימת במותו של אברהם, אביהם של כל יהודי הדורות, עד ימינו אלה. אבלו של אברהם על מותה של שרה, מופיע בתורה בפסוק אחד קצר, "ויבוא אברהם לספוד לשרה ולבכותה" (בראשית כג, ב) , ואילו במותו של אברהם אין התורה מזכירה אבל כלל. נראים הדברים, שרק במישור האישי, היה מקום לאבל ולמספד, לבכי ולכאב על מותה של שרה. אברהם האיש, איבד במותה את חברתו ואת אשת בריתו, שהלכה עימו יחדיו דרך ארוכה וקשה, וכדברי חז"ל, (סנהדרין דף כב עמוד ב) "אין אישה מתה אלא לבעלה". במותו של אברהם, לא היה כבר מי שישא את האבל הפרטי הזה, שהרי, אין האיש מת אלא לאשתו, ולפיכך לא הזכירה התורה שום אבל או בכי. מבחינתם של הדורות הבאים, מותם של אברהם ושרה, לא נתפס כמוות וכחדלון. השניים העמידו בעמל חייהם את היסודות לבנין העם היהודי, כשהם יציבים ואיתנים דיים, והסתלקותם מעולמנו היה סיום מוצלח ושלם של מפעלם הגדול. אולי היה מתאים לציין את מותם במסיבת סיום, של חייהם השלמים. התורה מדברת על זקנתו של אברהם במילים, "ואברהם זקן בא בימים"(בראשית כד, א), כאילו היו כל ימיו אצורים ושמורים בכיסו, כשכל אחד מהם פעל את פעולתו הראויה והרצויה, והיא עומדת לפנינו ניצבת על עומדה, כשגם הסופה העוצמתית והסוערת ביותר לא תוכל לה.

אברהם ושרה, העמידו בחייהם יסוד רוחני ורעיוני איתן ויציב, הנטוע באדמתו של עולם כבר שלושת אלפים שנה כעץ עושה פרי, כשתמורות ההיסטוריה הארוכה הזו, לא אבדו את כוחו ואת חיותו, ועדיין פירותיו נאכלים ומשביעים את נפשו הרעבה של האדם היהודי. גם מעבר לגבולות העם היהודי, בין עמים ואומות אחרים, נתן האילן את פירותיו. ענפים רבים מסתעפים מן האילן הזה, כשכל ענף מקבל את צביונו שלו, השונה מן המקור, אבל בכל זאת נשאר בכל אחד מהם, משהו מן הטעם המקורי של העץ ופירותיו. אמונת הייחוד, המונותיאיזם, כפי שהיא מכונה, קבלה גרסאות שונות בארצות תבל, אבל לעולם אין לטעות ביחסו של הענף אל השורש. גם המושגים המוסריים שהניח אברהם בעולם, של חסד ומשפט, אמת וצדקה, נתנו אותותיהם בתרבויות שונות. הקב"ה בירך את אברהם בברכה, "ונברכו בך כל משפחת האדמה" (בראשית יב, ג). ואכן, עד ימינו דרכו של אברהם היא סמל ודוגמה ברוב רובו של העולם התרבותי. וכל אחד מתברך ומברך את בניו שילכו בדרך הישרה מבית מדרשו של אברהם. אלה שמים את הדגש על המשפט, אלה על החסד, ואלה על האמונה. לכל קבוצה יש את אברהם שלה, ובלי ספק קיים מרחק בין כל התפיסות הללו לבין המקור, אבל רישומו של אברהם ניכר היטב על כל משפחות האדמה.

אבל אברהם נתברך גם בברכה, "ואעשך לגוי גדול" (בראשית יב, ב), ושרה נתברכה, "והיתה לגויים" (בראשית יז, טז). וברכות אלו מתקיימות, ללא שום ספק, בנוכחותו של העם היהודי בהיסטוריה. עם ישראל החזיק בתוכו את מורשתם של אברהם ושרה, במלוא מובן המילה. הרעיון האברהמי בא לידי מיצוי בתורה שניתנה בסיני, וזו לא סרה מעולם מישראל.

לקרוא את המשך הרשומה «

Posted in חיי שרה, ספר בראשית | מתויג: , , , , , , , | Leave a Comment »