מקץ – יוסף ומתתיהו

סיפורו של יוסף, הממלא כשלוש פרשות בתורה, הוא סיפור טעון עוצמות רגשיות. מאיזה צד שלא נתבונן בו, מנקודת מבטם של כל גיבורי הסיפור, הוא סיפור חיים קשה. יוסף, אחיו ויעקב, הם שלושה צלעות של משולש טראגי, עמוס ברגשות כואבים.

אין דרכה של התורה לדבר בפירוש ובאריכות על רגשות. העומס הרגשי בא לידי ביטוי, בדרך כלל, במעשים ובדיבורים. הקורא המתבונן חש את הדי ההתרחשות מבעד למילים, כשהוא משלים בעצמו, כביכול, את הסיפור. כך שבהחלט אפשר לקחת את הסיפור למקומות שונים, לפי מבטו של הקורא, כשהכיוונים השונים אינם סותרים בדווקא זה את זה.

בשורות אלה, ברצוני להתעכב על נקודת מבט ייחודית במקצת, שאינה דוקא מרכזו של הסיפור, אבל לדעתי יש בה משמעות אנושית ויהודית חשובה.

יוסף, נער בן שבע עשרה שנה, מורחק מביתו וממשפחתו בכח, ובשנאה . השנאה הנוראה הזו, איננה שנאת זרים, כי אם שנאת אחיו, עצמו ובשרו. בן הזקונים האהוב מושלך למצרים הגדולה והזרה, הרחוקה מרוח בית אבא מרחק שקשה לצייר גדול ממנו. חשוב לזכור שבימים ההם, היה בית יעקב הבית ה'יהודי' היחידי בעולם, כך שגזירת הגירוש הזו, הרחיקה את יוסף לא רק ממשפחתו, אלא גם מדתו ואמונתו, כשלכאורה לא היה סיכוי כלשהו לחזור אי-פעם לחיקה של חברה מאמינה. שם במצרים, מוחזק יוסף כעבד, חסר חרות וזכויות, כשדי בגחמה של אשת אדוניו כדי להשליכו לכלא למאסר עולם, במובנו המלא של המושג. קשה לדעת איך הגן החוק המצרי של אז על זכויותיהם של אזרחי מצרים, אבל כדי לדעת מה היה מצבם של העבדים שם, די לנו לשמוע על הכינוי בה מכנה התורה את ארץ מצרים (שמות יג, ג, ובעוד מקומות): 'בית עבדים'.

אין צריך לומר, שבידו של יוסף לא עמדו אז נכסים כלשהם, כדי לבסס אז את מעמדו. ה'כלי' היחידי שהיה בידו, כפי שנראה מן הסיפור בתורה, היה יופיו. במצרים של אז (ואולי גם בעוד מקומות במשך ההיסטוריה), היה זה כלי משמעותי בהחלט. ואכן, לא לקח זמן רב כדי שתפתח בפני הנער הצעיר הדרך להשתמש עם יופיו כדי ליצור קשר בעל משמעות עם אחד הגורמים החזקים בבית אדוניו. אשת אדוניו חמדה את יופיו, והפעילה עליו מכבש של לחצים, ומן הסתם גם פיתויים, ברצונה לקשור עימו קשר.

מקץ – יוסף ושר המשקים

פרשתינו מתחילה מאותה נקודה שבה מסתימת הפרשה הקודמת פרשת וישב, יוסף יושב בבית האסורים ופותר את חלומו של שר המשקים לטובה, ומבשר לו שבעוד שלושה ימים הוא משתחרר מהכלא ושב לשרת את פרעה מלך מצרים, יוסף קיווה להשתחרר מן הכלא בעזרת שר המשקים. שר זה, חשב יוסף, בוודאי יכיר לו טובה על הפתרון האופטימי שהעניק לחלומו, ולכן ביקש ממנו להשתדל בשבילו אצל פרעה, וכך אמר יוסף לשר המשקים: "כִּי אִם זְכַרְתַּנִי אִתְּךָ כַּאֲשֶׁר יִיטַב לָךְ וְעָשִׂיתָ נָּא עִמָּדִי חָסֶד וְהִזְכַּרְתַּנִי אֶל פַּרְעֹה וְהוֹצֵאתַנִי מִן הַבַּיִת הַזֶּה" (בראשית פרק מ פסוק יד), אלא שלמרבה האכזבה ברגע ששר המשקים יוצא מבית הסוהר וחוזר לגדולה הוא שוכח מיוסף "וְלֹא זָכַר שַׂר הַמַּשְׁקִים אֶת יוֹסֵף וַיִּשְׁכָּחֵהוּ" (שם פסוק כג), ובכך מסתיימת פרשת וישב. פרשתינו פרשת מקץ מתחילה במילים "וַיְהִי מִקֵּץ שְׁנָתַיִם יָמִים וּפַרְעֹה חֹלֵם וְהִנֵּה עֹמֵד עַל הַיְאֹר" (בראשית פרק מא פסוק א) בעקבות חלום זה מגיעה בסופו של דבר הישועה ליוסף כמתואר בהמשך הפרשה.

השאלה הנשאלת היא לשם מה מדגישה התורה את הזמן שחלף מאז ששכח שר המשקים את יוסף עד חלום פרעה, המדרש (בראשית רבה פרשה פט פיסקא ג) מסביר את הקשר בין הדברים, וכך כותב המדרש: "אשרי הגבר אשר שם ה' מבטחו (תהלים מ), זה יוסף, ולא פנה אל רהבים (שם), ע"י שאמר לשר המשקים זכרתני והזכרתני ניתווסף לו שתי שנים", על פי המדרש לא רק שהבקשה משר המשקים לא הועילה כלום, אלא מתברר שהיא אף הזיקה, שבגלל אותה בקשה נגזר על יוסף להישאר עוד שנתיים בבית האסורים.

אמנם צריך להבין מה היה חטאו של יוסף בכך שפנה לשר המשקים ומשום מה נענש?

רש"י (בראשית פרק מ פסוק כג) עונה על שאלה זו וכותב כך : "מפני שתלה בו יוסף בטחונו לזכרו, הוזקק להיות אסור עוד שתי שנים", מדברי רש"י נראה שיוסף לא היה צריך לפנות ולבקש את הצלתו משר המשקים ולסמוך עליו שאכן הוא יפעל לשחרורו, אלא היה אליו רק לפנות ולבטוח בבורא עולם שיציל אותו.