פרשת השבוע

החוג למחשבת ישראל בחסות אגודת הסטודנטים

Posts Tagged ‘בני פריץ’

תצוה – עבודת ה' אופטימאלית

Posted by toraportion ב- 4 במרץ 2010

בפרשה הקודמת תארה התורה את צורת עשיתם של כלי המשכן מלבד מזבח הקטורת המתואר בסוף פרשתינו "ועשית מזבח מקטר קטורת" וגו' (שמות ל, א). המפרשים שואלים: מדוע הציווי לעשיית מזבח הקטורת נאמר רק עתה, ולא בפרשת תרומה ששם מפורט הציווי של בניית המשכן עצמו, הקרשים החצר וגם כלי המקדש, בהם הארון, השולחן והמנורה. זהו המקום המתאים לצוות גם כן על עשיית מזבח הקטורת, באשר גם מזבח זה היינו מהכלים הפנימיים. אך התורה אינה מצווה על מזבח זה אלא לאחר ציווי עשיית בגדי הכהונה, וציווי שבעת ימי המילואים, שהם חנוכת עבודת המשכן, ונשאלת השאלה מדוע אכן כך הם פני הדברים?

משיבים על כך המפרשים ששונה עבודת הקטורת המיועדת על מזבח זה מיתר עבודת המקדש, בביאור השוני נוקטים המפרשים בסגנון שונה זה מזה, אך לכאורה בכדי להבין זאת היטב מהווים הסברים אלו השלמה זה לזה. בפירוש רבינו עובדיה ספורנו, מצינו חלוקה מסוימת בייעודי עבודות המשכן- המקדש השונות. ישנם אשר מטרתן השכנת השכינה כאמור "ושכנתי בתוכם, ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו" (שמות כה, ח-ט) דהיינו צורת בניית המשכן ואופן עיצוב הכלים ומקומם, הן בהתאמה לייעודם – השראת השכינה. כן מצאנו את דברי הכתוב על עבודת הקרבנות "ונועדתי שמה לבני ישראל" (שם כט, מג) דהיינו כלשון הספורנו: "להוריד מראה כבודו בבית". מה שאין כן ייעוד עבודת מזבח הקטורת שענינו "לכבד את הא-ל יתברך אחרי בואו לקבל ברצון עבודת עמו בקרבנות הבוקר והערב ולשחר פניו במנחת קטורת". והיינו שיש את המטרה הקבועה של תבנית המשכן וכליו, והיא עיצוב מקום מתאים לרעיון השראת השכינה, כמו כן יש מטרה מהיבט תפעולי יותר- עבודת הקרבנות הסדירה שיעודה מראה כבודו במשכן. אולם עבודת הקטורת אין בה משום ייעודים אלו, אלא היא נועדה לכבד את הא-ל, מעין פעולה התנדבותית נוספת הבאה להראות את אהבתנו וקרבתנו אליו, בכך שקיבל את עבודותינו האחרות.

לקרוא את המשך הרשומה «

Posted in ספר שמות, תצוה | מתויג: , , , , , , | Leave a Comment »

בשלח – נס על טבעי על ידי חוקי הטבע

Posted by toraportion ב- 26 בינואר 2010

בפרשתינו התורה מתארת את נס קריעת ים סוף וכך נאמר "ויט משה את ידו על הים ויולך ה' את הים ברוח קדים עזה כל הלילה וישם את הים לחרבה ויבקעו המים"(שמות יד ,כא).

הרמב"ן מבאר מפני מה נעשתה קריעת ים סוף באופן זה, שיראה כאילו הרוח מחרבת את המים. וזאת למען הטעות את המצרים שיכלו לחשוב, שהרוח היא אשר ביצעה את קריעת הים ולא שה' עושה זאת למען ישראל, בכדי שיתנו ליבם לרדוף אחר בני ישראל אל תוך הים. וכמו שכתוב "וחיזקתי את לב פרעה ורדף אחריהם" (שמות יד, ד).

הרמב"ן מעורר כאן תמיהה רבתי, לקורא מתוך המקרא נראה שהנס הגדול הזה של קריעת הים לגזרים, וכניסת בני ישראל לתוכו- ביבשה, נעשה בעטיפה טבעית. במקום שהצלת ישראל תיעשה באופן מופלא, שיעברו מעל לים או יכנסו לים ולא יארע להם דבר, רצה ה' שהים יקרע. ויתירה מזו, קריעת הים לא נעשתה באופן על טבעי, מופלא ופתאומי, אלא על ידי רוח מזרחית חזקה במשך כל הלילה. לכך מבאר זאת, כדי שיהיה למצרים אפשרות לומר שזו רק פלא טבעי ולא נעשה הדבר על ידי הא-ל בשביל בני ישראל.

אך הרמב"ן ממשיך לתמוה, וכי איך המצרים באמת טעו בכך, הלא זה דבר שלא קורה כלל, ולכן אף אם יש איזה הסבר טבעי שהים נקרע על ידי הרוח, בכל אופן מעולם לא קרה דבר כזה. לזאת הוא מסביר שהמצרים מרוב תאוותם להרע להם- לישראל, לא שמו ליבם לזאת.

לכאורה דברי הרמב"ן קשים ביותר, נס קריעת ים סוף נחשב לאחד הניסים הגלויים ביותר, המורים על כך שביכולתו של הבורא לשנות את הטבע, ועל כרחינו שהוא גם עשה אותו, כפי שהרמב"ן עצמו מבאר בסוף הפרשה הקודמת- פרשת בא. התורה בעצמה אומרת לאחר נס קריעת הים "ויאמינו בה' ובמשה עבדו" (שמות יד, לא). נס זה נתפס כבסיס וסיבה להאמין בהשגחת ה', ואם כך מה מקום להתבונן בדבר כהנהגה טבעית בלתי גלויה.

לקרוא את המשך הרשומה «

Posted in בשלח, ספר שמות | מתויג: , , , , , , , , , | 1 Comment »

ויחי – סמכות שלטונית לעומת סמכות מחוקקת

Posted by toraportion ב- 28 בדצמבר 2009

פרשתינו מספרת על הברכות שברך יעקב אבינו את בניו לפני פטירתו, ברכתו של יהודה היתה "לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו" (בראשית פרק מט פסוק י), חז"ל מבחינים בין המונח שבט למונח מחוקק, שבט הוא מלשון מקל דהיינו כח רדיה וכפיה שלטונית, ומחוקק היינו יכולת חקיקה ופרשנות הלכתית. "לא יסור שבט מיהודה" – אלו ראשי גלויות שבבבל שרודין את ישראל בשבט, ומחוקק מבין רגליו אלו הלל ובניו שמלמדים תורה ברבים. מבחינה עובדתית הסטורית, ההבדל המהותי שבו אנו מבחינים בשני תקופות אלו. ראשי גלויות שבבבל היו מעין מלכות אוטונומית פנימית עם הסמכות השלטונית המירבית ביותר גם מטעם ובהרשאה מהשלטון הכללי. הלל ובניו הנשיאים בארץ ישראל היו ראשי הסנהדרין הגוף התורני הסמכותי ביותר לפרשנות תורנית וחקיקה הלכתית. ההשלכה ההלכתית העיקרית לאבחנה זו הינה בדיני סמיכת הדיינים אשר מקנים את היכולת והסמכות לדון בסנהדרין ובבתי דינים (מתנאי סמיכה זו שיהיה הנסמך חלק משרשרת ארוכה של הסמיכה איש מפי איש עד למשה שסמך את יהושע). הנסמך בא"י אינו יכול לדון דינים בבבל – חסרה לו הסמכות המיוחדת לבבל, לעומת זאת הנסמך בבבל יכול לדון בא"י שהרי סמיכתו מכח סמכות רבה יותר.

בנסיון להבין את עומק ההבדל שבין שתי הסמכויות הללו, ניתן להקיש מסוגיה אחרת. מבואר כי ישנם מינויים ודינים המצריכים ערכאות שיפוטיות שונות, ישנם דינים אשר די בערכאה של 3 דיינים, יש כאלו המצריכים 23 דיינים – סנהדרין קטנה, ויש אשר לא ניתן לדון או לבצע אלא אם כן נעשה בביה"ד המרכזי שבמקדש – הסנהדרין הגדולה – בת 71 הדיינים המרכזיים בעם, שני מינויים בעם מצריכים ע"פ ההלכה בי"ד זה האחד מינוי המלך (בתוספת הצורך לצרף למינוי זה נביא) והאחר מינוי כהן גדול.

לקרוא את המשך הרשומה «

Posted in ויחי, ספר בראשית | מתויג: , , , , , , , | Leave a Comment »

וישב – הצורך בהנהגה על טבעית

Posted by toraportion ב- 7 בדצמבר 2009

בפרשת וישב מסופר על לידת בני יהודה פרץ וזרח, סיפור מופלא בסיטואציה מוזרה וחריגה. תמר אשת בכורו של יהודה ער התאלמנה ממנו, נישא לאחיו והתאלמנה אף ממנו שניהם ללא ילדים, יהודה מסרב להשיאה לבנו השלישי מחשש שאף הוא ימות, ומתרץ זאת בכך שהוא עדיין צעיר מידי, כך שבה תמר לבית אביה, "וַיֹּאמֶר יְהוּדָה לְתָמָר כַּלָּתוֹ שְׁבִי אַלְמָנָה בֵית אָבִיךְ עַד יִגְדַּל שֵׁלָה בְנִי כִּי אָמַר פֶּן יָמוּת גַּם הוּא כְּאֶחָיו וַתֵּלֶךְ תָּמָר וַתֵּשֶׁב בֵּית אָבִיהָ" (בראשית פרק לח פסוק יא), בהמשך יהודה פוגש בה באקראי לא מכירה, וממפגש זה נולדים מכלתו במעין פעולת יבום שני בניו פרץ וזרח. פרץ בין יהודה היינו אבי השולשלת שממנה יוצא דוד הנבחר לייסד את שולשלת ממלכת יהודה.

ואכן בהקבלה גם בהמשך הדורות מתעוררת סיטואציה חריגה להמשך השולשלת בדמות המפגש המעניין שבין בועז ורות. בועז מחשובי יהודה פוגש ברות גיורת מואביה באקראי בשדותיו כאשר היא מלקטת מהתבואה שנשארה בין שאר העניים. מברר אודותיה, ושומע כי הינה אלמנתו של קרובו מחלון, אשר בשנות הרעב ביהודה עוזב יחד עם אביו אלימלך את הארץ. לאחר מכן רות מבקשת ממנו נישואין גם כן באופן של גאולה מעין יבום. כפי שקרה עם אבי אבותיו יהודה וכמו שציין התנ"ך משולשלת זו נולד דוד. כתוספת להקבלה זו מציין הרב אליהו דסלר בספרו "מכתב מאליהו" את המדרש כי דוד לא היה אמור לחיות אלא מספר חודשים בלבד, ואילו שבעים שנות חייו ניתנו לו ע"י אדם הראשון. הקבלה זו מעלה את הרעיון שמלכות יהודה צריכה הייתה להתייסד באופן חריג ובסיטואציה לא רגילה וצפויה, דבר המעלה תמיהה. על פי חז"ל אנו יכולים לראות במגוון מקורות והיבטים שמלכות יהודה נחשבת למלכות רוחנית להנהגה הגשמית של העם, וההבטחה כי משיח ימלוך מזרע דוד והוא יגאל את העם לא רק גאולה גשמית אלא אף גאולה רוחנית מאשש הביט זה. אך אם כך התמיהה רק גדילה, מדוע דבר חשוב ורוחני כל כך, התחלתו צריכה להיות בצורה מוזרה ותמוהה כל כך?

לקרוא את המשך הרשומה «

Posted in וישב, ספר בראשית | מתויג: , , , , , , , , , , , , , | Leave a Comment »

תולדות – תפילה כהתחברות

Posted by toraportion ב- 14 בנובמבר 2009

פרשתינו מתחילה בתפילתם של יצחק ורבקה על כך שלא זכו עדין לפרי בטן "ויעתר יצחק לה' נוכח אשתו כי עקרה היא" (בראשית כה, כא). חז"ל (יבמות סד, א) מקשים מפני מה היו אמותינו עקרות? שרה ילדה בת תשעים, ברבקה נאמר "כי עקרה היא" וכן ברחל "ורחל עקרה". מסבירים חז"ל כי הקב"ה מתאווה לתפילתן של צדיקים, ועל כן עשה שיהיו עקרות, כדי שיתפללו אליו.

דהיינו שמכיון שה' רוצה כביכול שיתפללו אליו וכנראה, שתפילה עמוקה ואמיתית נובעת כאשר יש לאדם צורך גדול, עושה ה' שהצדיקים יצטרכו ישועה וכך יתפללו אליו מעומק הלב. נשאלת השאלה, הלא ה' הטוב המוחלט, והיאך בגלל רצון כביכול שלו שיתפללו אליו, הוא גורם סבל לצדיקים כדי להביאם למצב שיצטרכו להתפלל אליו? וכי אין הדבר דומה לאדם עשיר אשר מתעורר בו הרצון לתת צדקה, אך אין לו בסביבתו עני שיוכל לתת לו, ולכן שורף הוא את נכסיו של שכנו – והופכו לעני. כעת יש לו אפשרות לתת צדקה, הרי לא יחשב הדבר להטבה אלא לרשעות ורוע.

הרב אליהו דסלר בספרו "מכתב מאליהו" (חלק א) מתקן לנו טעות מסוימת בתפיסתנו אשר על סמך תפיסה זו נשאלת שאלתנו, אומר הרב דסלר כי כוונת המאמר הקב"ה מתאווה לתפילתן של צדיקים, אינה שכביכול הקב"ה צריך או רוצה למענם את התפילה, אלא כוונת המאמר – למען הצדיק, למען האדם הקב"ה רוצה שהאדם יזדקק לו ויתפלל אליו. אך הדברים סתומים מפני מה טוב לו לאדם שיצטרך להתפלל לשם הבנה זו עלינו להעמיק במהות הקשר בורא – אדם.

רמב"ם בתחילת הלכות יסודי התורה כותב "יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון והוא ממציא כל הנמצא וכל הנמצאים מן שמים וארץ ומה ביניהם לא נמצאו אלא מאמיתת המצאות"

לקרוא את המשך הרשומה «

Posted in ספר בראשית, תולדות | מתויג: , , , , , , , | 1 Comment »

פרשת מסעי-קדושת החיים

Posted by toraportion ב- 16 ביולי 2009

פרשתנו עוסקת בדינו של אדם הרוצח בשוגג, וכך נאמר "וְהִצִּילוּ הָעֵדָה אֶת הָרֹצֵחַ מִיַּד גֹּאֵל הַדָּם וְהֵשִׁיבוּ אֹתוֹ הָעֵדָה אֶל עִיר מִקְלָטוֹ אֲשֶׁר נָס שָׁמָּה וְיָשַׁב בָּהּ עַד מוֹת הַכֹּהֵן הַגָּדֹל אֲשֶׁר מָשַׁח אֹתוֹ בְּשֶׁמֶן הַקֹּדֶש" (במדבר פרק לה פסוק כה).

כלומר בכדי שלא ייהרג ביד גואל הדם, חייב הוא לברוח לעיר מקלט, ולהישאר שם עד מות הכהן הגדול. דין מורכב ושונה מיתר עונשי התורה. אין לו חיוב מיתה ודאי, בית הדין אינם מצווים להרגו, אך מצד שני אם גואל הדם מקדימו בטרם יברח לעיר מקלט, הרי שהרוצח נתון בידיו. בנוסף לכך, הגלות ומשך זמן השהייה בעיר מקלט אינו לזמן קצוב, אלא אורך הזמן נתון בספק. הכהן הגדול עלול למות באופן מיידי, ועלולה לקרות רק כעבור שנים מרובות.

גזר דין מורכב ושונה כל כך מיתר משפטי התורה מחייב העמקה מדוע אכן כך הם פני הדברים?

לקרוא את המשך הרשומה «

Posted in מסעי, ספר במדבר | מתויג: , , , , , , | Leave a Comment »

קורח – העומק הנשי וניתובו הנכון

Posted by toraportion ב- 17 ביוני 2009

קורח מערער על סמכותו של משה, הוא מקהיל מאתיים חמישים איש מחשובי העם, ומציג את דברי משה באור אבסורדי ומוזר, בכדי להוכיח את טענתו כי אין משה שליח הא-ל, אלא בודה מלבו את התורה וההלכות. את טענתו העיקרית מנסח קורח כך: "רב לכם, כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה' ומדוע תתנשאו על קהל ה'" (במדבר טז, ג). זאת אומרת מדוע לוקחים אתם שררה וגדולה לעצמכם ולא משאירים מצב שויוני בעם הלא כל העדה קדושים ובתוכם ה'.

בכדי לבאר טענה זו מסביר רש"י על פי דברי המדרש שכולם שמעו את דברי ה' על הר סיני ולא אתם לבדכם, ואם כן אין מקום שתוסיף אח"כ דברים מעבר למה ששמעו העם (כנראה שהבסיס לטענה זו היא כי אם ה' היה רוצה להוסיף על הדברים היה מדבר אל כל העם כפי שדיבר בסיני, ומוכיח קורח מזה ששאר הדברים הם בדיות מלבו של משה).

ולכן אף המינוי של משה אהרון ובניו הינם בדיה של משה ולא מהאלוקים כך אנו מוצאים שטענתו המרכזית של קורח המובא בכתוב הינה טענה של שויוניות, אין מקום להשתרר על העם, מה שיש לאלוקים לומר לעם אמר לכולם.

לקרוא את המשך הרשומה «

Posted in ספר במדבר, קורח | מתויג: , , , , , | Leave a Comment »

בהעלותך – בחירת הלווים לעבודת המשכן

Posted by toraportion ב- 4 ביוני 2009

אחד הענינים הנידונים בפרשתינו הינו הקדשת הלוים לעבודת המשכן, הטעם שנבחרו הלוים למשימה זו מפורש בפרק ח פסוק טז: "כִּי נְתֻנִים נְתֻנִים הֵמָּה לִי מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תַּחַת פִּטְרַת כָּל רֶחֶם בְּכוֹר כֹּל מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָקַחְתִּי אֹתָם לִי" – הלווים נבחרו לעבודת ה' במקומם של הבכורים שמלכתחילה היו אמורים למלא תפקיד זה כמבואר בפסוק הבא: "כִּי לִי כָל בְּכוֹר בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה בְּיוֹם הַכֹּתִי כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם הִקְדַּשְׁתִּי אֹתָם לִי" היינו שמחמת הצלת הבכורים הישראלים במכת בכורות במצרים היו שייכים הבכורים לה', וראה את דברי רש"י "כי לי כל בכור – שלי היו הבכורות בקו הדין, שהגנתי עליהם בין בכורי מצרים ולקחתי אותם לי עד שטעו בעגל, ועכשיו ואקח את הלוים".

הר"ן בדרשותיו בדרוש השמיני תמהה על דבר זה שהרי האלוקים העניש את בכורי מצריים על אשר ראויים הם להיענש ואילו בכורי בני ישראל לא היו ראויים להיענש, אם כן זו לכאורה סיבה מספקת שלא נכללו במכה. וזה לשון הר"ן: " וזה ענין מתמיה למה זכה בהם מפני שהכה בכורי מצרים, היהיה ראוי שיאמר המלך לאדם אחד הנה זכיתי בך שתעבוד עבודתי, מאשר הרגתי איש פלוני שהרג את הנפש ולא הרגתי אותך, הנה בלי ספק שאין זה מן הראוי".

לקרוא את המשך הרשומה «

Posted in בהעלותך, ספר במדבר | מתויג: , , , , , , , , , | Leave a Comment »

אמור – תפקיד הכהנים לעומת הכהן גדול

Posted by toraportion ב- 7 במאי 2009

תחילת פרשתנו עוסקת בדינים המיוחדים של משפחת הכהונה כאשר הציווי הראשון הוא איסור להטמא למת – איסור לבוא במגע עם המת או לשהות תחת אותה קורת גג כנאמר "…אמור אל הכהנים בני אהרון לנפש לא יטמא בעמיו" (ויקרא פרק כא פסוק א). מלבד לשבעת הקרובים – אב, אם, בן, בת, אח, אחות ואשה (ע"פ המסורת "שארו הקרוב אליו" היינו אשתו) – להם מותר לו להטמא ויתכן אף שיש בזה מצוה, וכמבואר בהמשך הפרשה "כי אם לשארו הקרוב אליו לאמו ולאביו לבנו ולבתו ולאחיו: ולאחותו הבתולה הקרובה אליו אשר לא היתה לאיש לה יטמא" (שם פסוק ב-ג).

בנוסף לכך ישנם גם איסורי חיתון מיוחדים לכהנים שאין לשאר בני ישראל. בפסוק י"א אנו קוראים על דינים המיוחדים לכהן הגדול "ועל כל נפשות מת לא יבוא לאביו ולאמו לא יטמא" הכהן הגדול מצווה שלא להטמא אפילו לשבעת הקרובים שהותרו לכהן הפשוט להטמא אליהם (הבדל נוסף הוא באיסור חיתון נוסף על הכהן הפשוט).

חלוקה זו על פניה הינה אך החמרה של איסורי הכהן הגדול על הכהן הפשוט, מחמת מעמדו הרב יותר. נראה שככל שהמעמד רב יותר כך האיסורים רבים וחמורים יותר. אך כפי שנראה להלן ההבדל בין סוגי קדושת (דיני) הכהונה הינו מהותי יותר.

לקרוא את המשך הרשומה «

Posted in אמור, ספר ויקרא | מתויג: , , , , , | Leave a Comment »

צו – הזדככות מליאה

Posted by toraportion ב- 2 באפריל 2009

התורה מצווה בפרשה זו על מצוות תרומת הדשן. והיינו שבסוף יום העבודה על המזבח (לפנות בוקר) על הכהן להרים מאפר שאריות הקרבנות תרומה ולהוציא מחוץ למחנה. כנאמר (ויקרא פרק ו פסוק ב-ג) "זאת תורת העולה… והרים את הדשן אשר תאכל האש…"

שואל על כך ר' יהודה אריה ליב אלתר בספרו "שפת אמת": עבודה זו ביחס לעבודת הקרבן, הינה עבודה שולית לכאורה, לאחר ששחטו את הקרבן זרקו את דמו על המזבח שזה עיקר הקרבן, וכן לאחר שהקטירו את הבשר והחלבים על גבי המזבח, אזי אנו מגיעים למעשה לתרומת הדשן. ואילו כאן מכנה התורה את תרומת הדשן כ"זאת תורת העולה" כאילו אומר הכתוב שעיקר תורת העולה היינו להגיע לפעולה זו של תרומת הדשן?

בטרם נביא את תירוצו של השפת אמת נתבונן ברעיון אחר שלו כדי להבין את תירוצו.

לקרוא את המשך הרשומה «

Posted in ספר ויקרא, צו | מתויג: , , , , , | Leave a Comment »