פרשת השבוע

החוג למחשבת ישראל בחסות אגודת הסטודנטים

Posts Tagged ‘אליהו פייבלזון’

משפטים – כריתת הברית בין אלוקים לאדם

Posted by toraportion ב- 11 בפברואר 2010

למתן תורה, האירוע המכונן של תורת ישראל, היו שני שיאים. האחד הוא מעמד ההתגלות הנשגב, בו ראו כשני מיליוני בני אדם את ההופעה האלוקית הגדולה (פרשת יתרו, פרקים יט-כ), והשני הוא מעמד כריתת הברית, ואמירת "נעשה ונשמע" המובא בפרשתינו (פרק כד פסוקים א-יא). מעמד ההתגלות הוא נקודה אחת המייחדת את היהדות מכל דת אחרת על פני תבל, שהרי כולן נסמכות על נבואתם של יחידים, ואילו היהדות מספרת סיפור חד פעמי על התגלות אלוקית לעיני עם שלם, כמו שהתורה עצמה מציינת (דברים ד, לב-לג), "כי שאל נא לימים ראשונים אשר היו לפניך, למן היום אשר ברא אלוקים אדם על הארץ, ולמקצה השמים ועד קצה השמים, הנהיה כדבר הגדול הזה או הנשמע כמוהו. השמע עם קול אלוקים מדבר מתוך האש, כאשר שמעת אתה, ויחי". ואכן, גדולי חכמי האמונה העמידו את מעמד הר סיני כיסוד וכבסיס לאמונת ישראל.

לא פחות מזה, גם כריתת הברית מייחדת את היהדות מכל הדתות האחרות, לפחות אלו המוכרות לנו כיום. הבה ונתבונן מעט במשמעותו של החידוש המהפכני הזה. הדתות המונותיאיסטיות הגדולות, פונות אל כל בני האדם, ונשענות על המחויבות הטבעית של נברא כלפי בוראו. האלוקים הוא בעל הבית בעולמו, ואנחנו, כל בני האדם, כאורחים בעולם שאינו שלנו. עצם הקיום האנושי מחייב את האדם לציית למי שברא אותו, ומחזיק ברצונו את הקיום שלו בכל רגע ורגע. אי אפשר להכחיש את ההיגיון הראשוני הזה. אם אכן יש בעלים חוקי לעולם, סביר בהחלט שיש לו את הזכות לקבוע את אורח החיים בעולם שבבעלותו.

לקרוא את המשך הרשומה «

Posted in משפטים, ספר שמות | מתויג: , , , | Leave a Comment »

ואראה – חיים יהודיים

Posted by toraportion ב- 11 בינואר 2010

בפרשה הקודמת עסקה התורה בעיקר בגלות מצרים בפרשתינו מתחילה התורה לתאר את הגאולה – יציאת מצרים. התורה מעמידה את יציאת מצרים כיסוד עיקרי ליהדות כולה. בפתיחת עשרת הדברות, מציג הקב"ה את עצמו במילים (שמות כ, ב) "אנכי ד' אלוקיך, אשר הוצאתיך מארץ מצרים, מבית עבדים". וכבר כתב רבי אברהם אבן עזרא בפירושו, "שאלני רבי יהודה הלוי מנוחתו כבוד, מדוע הזכיר אשר הוצאתיך מארץ מצרים, ולא הזכיר אשר עשיתי שמים וארץ, ואני עשיתיך". ובאמת, בריאת העולם מוזכרת בתורה כולה (מלבד בתחילת התורה) פעמים בודדות בלבד, ואילו יציאת מצרים נזכרה עשרות פעמים! מצוות רבות הן זכר ליציאת מצרים, ומצוות רבות אחרות מיוסדות על יציאת מצרים. גם מעמד הר סיני ונתינת התורה, שבוודאי עומדות ביסוד היהדות כולה, לא מודגשות בתנ"ך כיציאת מצרים. בליל הסדר מדי שנה ושנה, אנו מספרים לילדינו ביציאת מצרים. "ואפילו כולנו חכמים, כולנו נבונים, כולנו זקנים, כולנו יודעים את התורה, מצוה עלינו לספר ביציאת מצרים, וכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח. ובכל דור ודור חייב האדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים".

וכל זה צריך תלמוד. מה יש לנו לקחת מיציאת מצרים לחיינו? באיזה אופן מעצבת גאולת מצרים את תפיסת עולמנו, יותר מכל אירוע או רעיון אחר? כשאנו מסובים עם בנינו לשולחן הסדר, ומספרים להם ביציאת מצרים, איזה מסר אנו מעוניינים להעביר להם? ומאיזו בחינה המסר הזה משמעותי כל כך? אירוע שהתרחש לפני יותר משלושת אלפים שנה, באיזה אופן הוא יכול למלא את רוחינו? איזה תוכן הוא אמור לתת לנו ולבנינו? ברור לגמרי, שהעיסוק בשאלות אלה הוא חלק מהותי בלימוד תורת יציאת מצרים. אם נדע את התשובות עליהן, נוכל להפיק מיציאת מצרים את המשמעות שראוי להפיק ממנה. ההתבוננות בשאלות אלה, תביא אותנו להבנה טובה יותר של מהות היהדות.

לקרוא את המשך הרשומה «

Posted in ואראה, ספר שמות | מתויג: , , , , | 1 Comment »

מקץ – יוסף ומתתיהו

Posted by toraportion ב- 17 בדצמבר 2009

סיפורו של יוסף, הממלא כשלוש פרשות בתורה, הוא סיפור טעון עוצמות רגשיות. מאיזה צד שלא נתבונן בו, מנקודת מבטם של כל גיבורי הסיפור, הוא סיפור חיים קשה. יוסף, אחיו ויעקב, הם שלושה צלעות של משולש טראגי, עמוס ברגשות כואבים.

אין דרכה של התורה לדבר בפירוש ובאריכות על רגשות. העומס הרגשי בא לידי ביטוי, בדרך כלל, במעשים ובדיבורים. הקורא המתבונן חש את הדי ההתרחשות מבעד למילים, כשהוא משלים בעצמו, כביכול, את הסיפור. כך שבהחלט אפשר לקחת את הסיפור למקומות שונים, לפי מבטו של הקורא, כשהכיוונים השונים אינם סותרים בדווקא זה את זה.

בשורות אלה, ברצוני להתעכב על נקודת מבט ייחודית במקצת, שאינה דוקא מרכזו של הסיפור, אבל לדעתי יש בה משמעות אנושית ויהודית חשובה.

יוסף, נער בן שבע עשרה שנה, מורחק מביתו וממשפחתו בכח, ובשנאה . השנאה הנוראה הזו, איננה שנאת זרים, כי אם שנאת אחיו, עצמו ובשרו. בן הזקונים האהוב מושלך למצרים הגדולה והזרה, הרחוקה מרוח בית אבא מרחק שקשה לצייר גדול ממנו. חשוב לזכור שבימים ההם, היה בית יעקב הבית ה'יהודי' היחידי בעולם, כך שגזירת הגירוש הזו, הרחיקה את יוסף לא רק ממשפחתו, אלא גם מדתו ואמונתו, כשלכאורה לא היה סיכוי כלשהו לחזור אי-פעם לחיקה של חברה מאמינה. שם במצרים, מוחזק יוסף כעבד, חסר חרות וזכויות, כשדי בגחמה של אשת אדוניו כדי להשליכו לכלא למאסר עולם, במובנו המלא של המושג. קשה לדעת איך הגן החוק המצרי של אז על זכויותיהם של אזרחי מצרים, אבל כדי לדעת מה היה מצבם של העבדים שם, די לנו לשמוע על הכינוי בה מכנה התורה את ארץ מצרים (שמות יג, ג, ובעוד מקומות): 'בית עבדים'.

אין צריך לומר, שבידו של יוסף לא עמדו אז נכסים כלשהם, כדי לבסס אז את מעמדו. ה'כלי' היחידי שהיה בידו, כפי שנראה מן הסיפור בתורה, היה יופיו. במצרים של אז (ואולי גם בעוד מקומות במשך ההיסטוריה), היה זה כלי משמעותי בהחלט. ואכן, לא לקח זמן רב כדי שתפתח בפני הנער הצעיר הדרך להשתמש עם יופיו כדי ליצור קשר בעל משמעות עם אחד הגורמים החזקים בבית אדוניו. אשת אדוניו חמדה את יופיו, והפעילה עליו מכבש של לחצים, ומן הסתם גם פיתויים, ברצונה לקשור עימו קשר.

לקרוא את המשך הרשומה «

Posted in מקץ, ספר בראשית | מתויג: , , , | Leave a Comment »

וישלח – מלחמת הלילה הארוך

Posted by toraportion ב- 29 בנובמבר 2009

בפרשתנו אנו קוראים על המפגש בין יעקב לעשיו, לאחר הפרידה בת עשרים השנים. כשנפרדו השניים, היה זה לאחר 'גניבת' הברכות, כשריחף על יעקב האיום (בראשית כז, מא): "יקרבו ימי אבל אבי, ואהרגה את יעקב אחי". לקראת שוב יעקב לארץ אבותיו, הוא בוחן בחשש את מצב היחסים עם אחיו. האמת העצובה שמתגלה לפניו, שאכן, עדיין לא שככה שנאת אחיו. עשיו הולך לקראתו, וארבע מאות איש עימו, ופניו למלחמה, ולא לשלום.

מכאן ואילך מספרת התורה באריכות, על כל ההכנות שעושה יעקב כדי לקדם את פני הרעה. אין פניו של יעקב מכוונות לניצחון במלחמה העומדת לפניו. הוא פועל ככל יכלתו כדי להשליט יחס של שלום וידידות בין האחים, למרות שאין לו אשליות באשר לטיב השלום שהוא עתיד להשיג בפעולותיו. עקרונות השלום המיוחל הם פשוטים, ואולי גם אכזריים, אם נרצה לומר זאת. הסעיף הראשון והמרכזי בחוזה השלום הבלתי כתוב, הוא כניעה. כניעה שעוצמתה היא בלתי נתפסת. קשה לנו לתאר סוג של יחס המתבטא בהשתחוויות בלתי פוסקות. רגע לפני המפגש, כשיעקב מתקרב אל אחיו, נאמר (שם לג, ג): "וישתחו ארצה שבע פעמים, עד גשתו עד אחיו". הסעיף השני באותו הסכם שלום, הוא העמדת פנים. ידידות נמלצת ברמה החיצונית, כשמתחתיה מסתתר חוסר אימון מוחלט. יעקב מסרב באדיבות לעצתו של אחיו להתלוות אליו וללכת יחדיו, אבל הוא מתחייב ומבטיח, ללכת בקצב שלו עד לשעיר, ארצו של עשיו, ושמה להצטרף לאחיו-אדונו (שם לג, יד). הבטחה שלא היתה בה טיפה של כנות. מעולם לא עלתה כזאת על דעתו של יעקב, וקשה לחשוב שעשיו האמין בה, אפילו בשעה שניתנה.

לקרוא את המשך הרשומה «

Posted in וישלח, ספר בראשית | מתויג: , , , , , , , , | Leave a Comment »

חיי שרה – לדרכם של אברהם ושרה

Posted by toraportion ב- 8 בנובמבר 2009

פרשתינו פותחת במותה של האם העברית הראשונה, ומסתיימת במותו של אברהם, אביהם של כל יהודי הדורות, עד ימינו אלה. אבלו של אברהם על מותה של שרה, מופיע בתורה בפסוק אחד קצר, "ויבוא אברהם לספוד לשרה ולבכותה" (בראשית כג, ב) , ואילו במותו של אברהם אין התורה מזכירה אבל כלל. נראים הדברים, שרק במישור האישי, היה מקום לאבל ולמספד, לבכי ולכאב על מותה של שרה. אברהם האיש, איבד במותה את חברתו ואת אשת בריתו, שהלכה עימו יחדיו דרך ארוכה וקשה, וכדברי חז"ל, (סנהדרין דף כב עמוד ב) "אין אישה מתה אלא לבעלה". במותו של אברהם, לא היה כבר מי שישא את האבל הפרטי הזה, שהרי, אין האיש מת אלא לאשתו, ולפיכך לא הזכירה התורה שום אבל או בכי. מבחינתם של הדורות הבאים, מותם של אברהם ושרה, לא נתפס כמוות וכחדלון. השניים העמידו בעמל חייהם את היסודות לבנין העם היהודי, כשהם יציבים ואיתנים דיים, והסתלקותם מעולמנו היה סיום מוצלח ושלם של מפעלם הגדול. אולי היה מתאים לציין את מותם במסיבת סיום, של חייהם השלמים. התורה מדברת על זקנתו של אברהם במילים, "ואברהם זקן בא בימים"(בראשית כד, א), כאילו היו כל ימיו אצורים ושמורים בכיסו, כשכל אחד מהם פעל את פעולתו הראויה והרצויה, והיא עומדת לפנינו ניצבת על עומדה, כשגם הסופה העוצמתית והסוערת ביותר לא תוכל לה.

אברהם ושרה, העמידו בחייהם יסוד רוחני ורעיוני איתן ויציב, הנטוע באדמתו של עולם כבר שלושת אלפים שנה כעץ עושה פרי, כשתמורות ההיסטוריה הארוכה הזו, לא אבדו את כוחו ואת חיותו, ועדיין פירותיו נאכלים ומשביעים את נפשו הרעבה של האדם היהודי. גם מעבר לגבולות העם היהודי, בין עמים ואומות אחרים, נתן האילן את פירותיו. ענפים רבים מסתעפים מן האילן הזה, כשכל ענף מקבל את צביונו שלו, השונה מן המקור, אבל בכל זאת נשאר בכל אחד מהם, משהו מן הטעם המקורי של העץ ופירותיו. אמונת הייחוד, המונותיאיזם, כפי שהיא מכונה, קבלה גרסאות שונות בארצות תבל, אבל לעולם אין לטעות ביחסו של הענף אל השורש. גם המושגים המוסריים שהניח אברהם בעולם, של חסד ומשפט, אמת וצדקה, נתנו אותותיהם בתרבויות שונות. הקב"ה בירך את אברהם בברכה, "ונברכו בך כל משפחת האדמה" (בראשית יב, ג). ואכן, עד ימינו דרכו של אברהם היא סמל ודוגמה ברוב רובו של העולם התרבותי. וכל אחד מתברך ומברך את בניו שילכו בדרך הישרה מבית מדרשו של אברהם. אלה שמים את הדגש על המשפט, אלה על החסד, ואלה על האמונה. לכל קבוצה יש את אברהם שלה, ובלי ספק קיים מרחק בין כל התפיסות הללו לבין המקור, אבל רישומו של אברהם ניכר היטב על כל משפחות האדמה.

אבל אברהם נתברך גם בברכה, "ואעשך לגוי גדול" (בראשית יב, ב), ושרה נתברכה, "והיתה לגויים" (בראשית יז, טז). וברכות אלו מתקיימות, ללא שום ספק, בנוכחותו של העם היהודי בהיסטוריה. עם ישראל החזיק בתוכו את מורשתם של אברהם ושרה, במלוא מובן המילה. הרעיון האברהמי בא לידי מיצוי בתורה שניתנה בסיני, וזו לא סרה מעולם מישראל.

לקרוא את המשך הרשומה «

Posted in חיי שרה, ספר בראשית | מתויג: , , , , , , , | Leave a Comment »

בראשית – זוגיות

Posted by toraportion ב- 15 באוקטובר 2009

בפרשת השבוע, כחלק מתיאור יצירת אדם הראשון בגן עדן, מתוארת יצירת האישה. (בראשית פרק ב פסוק יח) "ויאמר ד' אלוקים, לא טוב היות האדם לבדו, אעשה לו עזר כנגדו". במאמר תלמודי שנון, הנותן ביטוי לטרגיות שבזוגיות, מחלקים חז"ל את צמד המילים 'עזר כנגדו' לשניים, ואומרים (יבמות דף סג ע"א), זכה עזר, לא זכה כנגדו. כאילו מתוארים כאן שני מצבים נפרדים זה מזה.

זה שלפעמים הופכת הזוגיות לגיהינום, זה ידוע לנו היטב, ואין פלא אם כבר חז"ל הכירו את המציאות הזו. אבל הצמדת הפירוש הזה לדברי התורה, מעוררת תמיהה לא קטנה. שהרי הרוח המנשבת בפרשה הזו של יצירת האישה היא אופטימית לחלוטין. הקב"ה מתבונן ביציר כפיו מבחין, כביכול, בבדידותו המציקה, ומגיע למסקנה לגאול את האדם הבודד, ולהכין עבורו בת זוג. ואכן, התורה ממשיכה ומספרת על יצירת האישה, ומצטטת את שיר האהבה של אדם הראשון (שם פסוק כג): "זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי, לזאת יקרא אישה כי מאיש לוקחה זאת". האווירה הרומנטית בעיצומה. קשה לשמוע כאן איזשהו צליל של טרגדיה.

התורה גם מציבה את האידיליה הזו כסמל וכדוגמה לכל הזוגות האנושיים, ואומרת (שם פסוק כד): "על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד". בשבע הברכות הנאמרות תחת החופה, שמקורם בתלמוד (כתובות דף ח ע"א), אנחנו מאחלים לזוג הטרי הנישא זה עתה: "שמח תשמח רעים האהובים כשמחך יצירך בגן עדן מקדם". על כל פנים, לא ברור כיצד מצאו חז"ל בפסוק זה שורש למציאות הטראגית של זוגיות הרוסה וכואבת.

מאידך, עלינו להודות שיש משהו לא ברור בצמד המילים עזר כנגדו. המלה עזר יוצרת אצלנו קונוטציה חיובית של עזרה, תמיכה והדדיות, אבל המילה כנגדו, מעוררת בהחלט קונוטציות שליליות של התנגדות ולעומתיות. למה אם כן נתכוונה התורה?

לקרוא את המשך הרשומה «

Posted in בראשית, ספר בראשית | מתויג: , , , , , , , | 1 Comment »

ראש השנה – יום הדין וייעוץ נישואין

Posted by toraportion ב- 16 בספטמבר 2009

אחד מידידי, יועץ נישואין במקצועו, שיתף אותי פעם ברזי המקצוע שלו. כאשר מגיע בפני, כך אמר, זוג לייעוץ, הם מלאים בדרך כלל טענות רבות זה על זו וזו על זה. בתחילה אני שומע את השטף הראשון, שלפעמים הוא חמור וקשה עד מאד, ונותן להם לשפוך את סערת הרגשות הראשונית. זאת כדי ליצור אוירה רגועה יותר, להמשך הדיון. אחר כך, אני רגיל להציג בפניהם שאלה אחת, גורלית ומשמעותית. האם אתם חפצים בהמשך הקשר? האם אחרי כל הטענות, העוינות והכעס, עדיין אתם מעונינים בשיתוף ביניכם?

פעם, כך סיפר, השיב לו בעל אחד על שאלה זו: האם זוהי התשובה שלך לכל הטענות הקשות שלי? וכי אם אני עדיין רוצה להמשיך את הנישואין שלנו, זה כבר מבטל את כל העוולות והפשעים שעשתה אשתי? האם זה אומר שאני סולח לה באמת על הכל? הרי היא זלזלה בי והשפילה את כבודי! עד עתה אני מתרתח בתוך ליבי כשאני נזכר  במה שהיה אז, באותו ערב שבת אומלל! ומה יהיה עם ההרגלים המוזרים והמשונים שלה? ומה עם. . .

עוד רגע קט, וגם האישה היתה חוזרת לטענותיה וכעסיה. כנראה שני הצדדים לא היו בבחינת טלית שכולה תכלת.

בניגוד לנורמות המקצועיות של ידידי, המחייבות תמיד להיות קשוב ומוכן לשמוע, בפעם הזאת הפסיק היועץ את הבעל באמצע דבריו. הוא חשש שמא יחזור ויתעורר גל הטענות וההאשמות, ובזה לא ראה כל תועלת. אני אסביר לכם את הענין, כך אמר לזוג.

השאלה שהצגתי בפניכם, אמורה לקבוע את אופיו של המשך הדיון בצורה מכרעת. היא, בעצם, קובעת את מגמת הדיון כולו. אם מגמתכם איננה לייצב ולחדש את חיי הנישואין ואת הקשר ביניכם, אז אתם באתם אלי כאל שופט. תפקידי יהיה, א"כ, לחפש את הצדק ואת היושר. מי אשם במעשיו, ומי צודק בהתנהגותו. לא ברור שזהו תפקידי, שהרי אינני דיין, כי אם יועץ נישואין, אבל זה מה שאתם, בעצם, מבקשים ממני. אבל אם רצונכם לחיות יחד עדיין קיים, אז מקבל כל הסיפור פנים חדשות. במקרה כזה איננו מחפשים את הצדק בוויכוח ביניכם. אנו מבקשים למצוא דרך לפתור את הבעיות, כדי ששניכם תהיו מרוצים. אין זה אומר, כמובן, שאין משמעות לטענות של כל אחד מכם. ההיפך הוא הנכון. כל הפרעה או כאב שחש אחד מכם, יש להם מקום ומשקל במערכת היחסים שלכם, ועלינו להתייחס אליה, כדי שחייכם יזרמו בנעימות ובחופשיות. יתכן אפילו שבמהלך כזה עלינו לדייק בכל פרט יותר מאשר במשפט, אבל איננו ניגשים לענין מנקודת מבט של צדק ומשפט, אלא מתוך רצון טוב לתקן ולשפר, ולפתור את הבעיות. הפתרון יכול להיות קל או קשה, ופעמים רבות הוא יהיה גם כואב, שהרי כרוכים בו הרגלים מושרשים ותכונות אופי מוטבעות, אבל המגמה תהיה ברורה. להביא לשיפור מערכת היחסים, לשביעות רצונם של שני הצדדים.

לקרוא את המשך הרשומה «

Posted in במעגל השנה, ראש השנה | מתויג: , , , , , | Leave a Comment »

ואתחנן – שמע ישראל, רבי עקיבא ותשעה באב

Posted by toraportion ב- 27 ביולי 2009

תקנה קדומה בישראל קובעת, שיהיה סדר של קריאה בתורה בציבור, מדי שבת, כך שיסיימו את התורה בתקופת זמן ידועה. המנהג הבבלי העתיק, שפשט בכל קהילות ישראל, הוא לסיים את כל התורה מדי שנה. לצורך זה חלקו את התורה לחמישים וארבע פרשיות, הנקראות, בדרך כלל, פרשה מדי שבת, כשפרשת בראשית נקראת בשבת שאחרי חג הסוכות, והפרשה האחרונה, וזאת הברכה, נקראת בשמחת תורה, הוא היום השמיני של חג הסוכות.

כיון שמספר השבתות בשנה אינו קבוע, אנו נאלצים לפעמים לחבר שתי פרשות, ולקרוא אותן בשבת אחת. דבר זה יוצר אפשרויות שונות כיצד לסדר את הקריאה. השנה חברנו את פרשיות מטות מסעי, וזאת כדי לקיים מנהג המוזכר ברמב"ם (הלכות תפילה פרק יג הלכה ב), לקרוא פרשת ואתחנן בשבת שאחרי תשעה באב.

לא נתבאר בדברי הרמב"ם, מהו הקשר בין פרשת ואתחנן לתשעה באב, ומדוע יצר המנהג חיבור בין השניים. דבר זה פותח פתח להשערות שונות, כשקשה, כמובן, לקבוע דבר ברור בענין, אבל אין זה מונע מאיתנו להציג השערה, הנראית לנו סבירה, ויש בה כדי לתת לנו תפיסה של עומק במעבר בין האבל העמוק של תשעה באב, בחזרה אל השגרה של כל ימות השנה.

לקרוא את המשך הרשומה «

Posted in במעגל השנה, ואתחנן, ט' באב, ימי בין המיצרים, ספר דברים | מתויג: , , , , , , , , , | Leave a Comment »

בלק – הרצון והחוקים

Posted by toraportion ב- 2 ביולי 2009

אישיותו של בלעם, נביא הגויים המופיע בפרשתנו, היא ייחודית בכל קנה מידה. גם בעולם המקרא אין אנו מוצאים דמות שכזאת. מחד, הוא נביא ויודע דעת עליון. נבואותיו, המופיעות בפרשה, מלאות שגב על מעלותיו וייחודיותו של עם ישראל, וכוללות מבט ארוך טווח אל אחרית הימים ואל הגאולה השלימה. הוא גם אדם דתי, ואולי אפשר לראות בו חרדי. "ויען בלעם ויאמר אל עבדי בלק, אם יתן לי בלק מלוא ביתו כסף וזהב, לא אוכל לעבור את פי ד' אלוקי לעשות קטנה או גדולה" (במדבר כב, יח). לאורך כל הפרשה הוא דבק בעמדתו זאת. ציווי ד' הוא בשבילו חומה איתנה, בלתי עבירה. וזה לכאורה פשוט. הן נביא הוא, ורואה מחזות אלוקיים, ואיך יעבור על דבר קונו?

אבל המגמה שהוא מנסה להוביל, בעקשנות לא קלה, היא אבסורדית. הוא מודע בוודאי לרצונו של הא-ל, ומבין שעם ישראל יצא ממצרים בהתערבות אלוקית עליונה, ולא יתכן שהקב"ה יחפוץ בקללתו. ואעפ"כ, כשהמטרה מסומנת לפניו, הוא צועד צעד אחר צעד לקראתה, עם תחושה ברורה שיש למהלך שלו סיכוי. לפעול ע"י כוחו הנבואי נגד הרצון והמטרה האלוקיים? האם זה סביר? האם זה תבוני? האם זה מסתדר ביחד עם 'יודע דעת עליון'?

לקרוא את המשך הרשומה «

Posted in בלק, ספר במדבר | מתויג: , , , , , | Leave a Comment »

שבועות – כריתת ברית

Posted by toraportion ב- 28 במאי 2009

התלמוד (שבת דף פח ע"א), מספר על דו-שיח מענין, שהתנהל בין רבא, מגדולי חכמי התלמוד, לבין צדוקי אחד. אותה שעה היה רבא יושב ומעיין בסוגיא, כאשר כף ידו היתה מונחת מתחת לרגלו, ומתוך הלחץ והכובד, נמעכה ידו מעט ונפצעה. ידו של רבא דיממה, ורבא המשיך בלימודו בלי לשים לב.

הצדוקי לא היה מסוגל להבין סוג כזה של התמסרות ללימוד תורה, והוא פנה לרבא בשאלתו הקנטרנית. עמא פזיזא, כך אמר. אתם היהודים הייתם פזיזים בעבר, כאשר אמרתם במעמד הר סיני: 'נעשה ונשמע'. מדוע הקדמתם את פיכם לאוזניכם? כיצד קבלתם על עצמכם את התורה, בלי לשמוע תחילה את תוכנה? ועדיין בפזיזותכם נשארתם. ראה באיזו מסירות חסרת פשר אתם עוסקים בתורה! התמסרות כזו של אדם, היתה מעבר לתפיסתו של הצדוקי.

רבא לא איבד את סבלנותו, והשיב לו בפסוק מספר משלי (יא, ג). "תומת ישרים תנחם, וסלף בוגדים ישדם" (ישדם הוא משורש שדד, במובן של שוד ושבר). אנחנו, אומר רבא, שהתנהגנו בתמימות, תתקיים בנו הצלע הראשונה של הפסוק, ואותם אלה הנוהגים בחשדנות יתר, תתקיים בהם הצלע השניה. בזה מסתיים הסיפור המובא בתלמוד, ולנו נותר להתבונן מעט במשמעות הדיאלוג הזה.

לקרוא את המשך הרשומה «

Posted in במעגל השנה, שבועות | מתויג: , , , , , | Leave a Comment »