פרשת השבוע

החוג למחשבת ישראל בחסות אגודת הסטודנטים

Posts Tagged ‘אבות’

בא – התחדשות האומה בכח קידוש החודש

Posted by toraportion ב- 17 בינואר 2010

"שש מאות ושלש עשרה מצוות נצטוו ישראל" (מסכת מכות כג, ב), ואין אתה יודע מי מהן חשובה יותר (אבות פ"ב מ"א), על כולן כאחד באנו בברית, ועל כל דברי ה' אמרנו "נעשה ונשמע" (שמות כד, ז). אבל אמרו חכמים, שאת התורה היה צריך להתחיל ממצוות קידוש החודש המוזכרת בפרשתינו שנאמר "החודש הזה לכם" (שמות יב, ב), שהיא מצווה ראשונה שנצטוו בה ישראל. (ילקוט שמעוני שמות פי"ב, ורש"י בראשית א, א). "והיא מצוות עשה אחת לחשב ולידע ולקבוע באיזה יום תחילת כל חודש מחדשי השנה" (רמב"ם הלכות קידוש החודש בהקדמה).

מהי החשיבות המיוחדת במצווה זו שנצטוו בה ישראל עוד בהיותם במצרים, ובה הם מתייחדים, כמו שאמרו חז"ל: "החודש הזה לכם, לכם'-ולא לאחרים" (פסיקתא רבתי ט"ו) וכל זה עוד טרם שקבלו תורה.

השנה היהודית היא 355 ימים כמספר המילה שנ"ה והם 12 חודשים של חודשי הלבנה, שהם נקראים חדשים על שם המחזוריות של הלבנה שמתחדשת בהם כל פעם מחדש, לעומת שנת החמה שמונה 365 ימים, שהוא ההיקף האחד שתלוי בשמש, ואין בה חלוקה אמיתית לחודשים , מה הוא הנושא המיוחד של ספירת השנה לפי החדשים של הלבנה?

לקרוא את המשך הרשומה «

Posted in בא, ספר שמות | מתויג: , , , , , , , , , , , , | Leave a Comment »

וישלח – מלחמת הלילה הארוך

Posted by toraportion ב- 29 בנובמבר 2009

בפרשתנו אנו קוראים על המפגש בין יעקב לעשיו, לאחר הפרידה בת עשרים השנים. כשנפרדו השניים, היה זה לאחר 'גניבת' הברכות, כשריחף על יעקב האיום (בראשית כז, מא): "יקרבו ימי אבל אבי, ואהרגה את יעקב אחי". לקראת שוב יעקב לארץ אבותיו, הוא בוחן בחשש את מצב היחסים עם אחיו. האמת העצובה שמתגלה לפניו, שאכן, עדיין לא שככה שנאת אחיו. עשיו הולך לקראתו, וארבע מאות איש עימו, ופניו למלחמה, ולא לשלום.

מכאן ואילך מספרת התורה באריכות, על כל ההכנות שעושה יעקב כדי לקדם את פני הרעה. אין פניו של יעקב מכוונות לניצחון במלחמה העומדת לפניו. הוא פועל ככל יכלתו כדי להשליט יחס של שלום וידידות בין האחים, למרות שאין לו אשליות באשר לטיב השלום שהוא עתיד להשיג בפעולותיו. עקרונות השלום המיוחל הם פשוטים, ואולי גם אכזריים, אם נרצה לומר זאת. הסעיף הראשון והמרכזי בחוזה השלום הבלתי כתוב, הוא כניעה. כניעה שעוצמתה היא בלתי נתפסת. קשה לנו לתאר סוג של יחס המתבטא בהשתחוויות בלתי פוסקות. רגע לפני המפגש, כשיעקב מתקרב אל אחיו, נאמר (שם לג, ג): "וישתחו ארצה שבע פעמים, עד גשתו עד אחיו". הסעיף השני באותו הסכם שלום, הוא העמדת פנים. ידידות נמלצת ברמה החיצונית, כשמתחתיה מסתתר חוסר אימון מוחלט. יעקב מסרב באדיבות לעצתו של אחיו להתלוות אליו וללכת יחדיו, אבל הוא מתחייב ומבטיח, ללכת בקצב שלו עד לשעיר, ארצו של עשיו, ושמה להצטרף לאחיו-אדונו (שם לג, יד). הבטחה שלא היתה בה טיפה של כנות. מעולם לא עלתה כזאת על דעתו של יעקב, וקשה לחשוב שעשיו האמין בה, אפילו בשעה שניתנה.

לקרוא את המשך הרשומה «

Posted in וישלח, ספר בראשית | מתויג: , , , , , , , , | Leave a Comment »

ויצא – חלום יעקב ופתרונו

Posted by toraportion ב- 24 בנובמבר 2009

בפרשתינו פרשת ויצא מספרת התורה על חלום שחלם יעקב בדרך לחרן: "וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ" (בראשית פרק כח פסוק יב). התורה לא מסבירה מהו פתרון החלום ומהו פשר הסולם המוצב ארצה אשר ראשו מגיע השמימה, למי הכוונה במלאכי אלוקים ומה המשמעות של ה"עולים" וה"יורדים" ומהי בעצם מטרת החלום. עוד צריך להבין מה הסיבה שהקב"ה הראה ליעקב מחזה זה דווקא בדרכו לחרן.

על שאלות אלו עונה הרב ישראל ליפשיץ בפרושו "תפארת ישראל" על המשניות (אבות פרק ד אות ס) וכך כותב: "ראה סולם מוצב ארצה הוא הגוף, וראשו מגיע השמימה הוא הנפש, ומלאכי אלוקים עולים או יורדים בו, הם כחותיו, בידו להקדישן לשמים, ולהעלותן או להורידן, והזהירוהו שה' ניצב עליו ורואה ומשגיח על כל מעשיו אם טוב ואם רע, ואם שויתי לנגדך תמיד יאמר לך אל תירא וגו' ". הרי שלפי דבריו הסולם בה להורות לאדם שעליו לדעת שיש לו כוחות לפעול, ועליו להחליט אם את הכוחות שיש לו הוא מעלה, כלומר הופך אותם למעשים טובים, או מוריד, כלומר הופך אותם למעשים רעים. ועל פי זה מסביר ה"תפארת ישראל" שזו הסיבה שענין זה נרמז ליעקב דווקא אז כיון שיעקב אבינו היה בצאתו מבית אבותיו הצדיקים והלך לבית לבן הרשע, והזהירוהו בזה שלא יתעה בבית לבן.

כלומר רמזה כאן התורה על יכולת הבחירה החופשית שיש לאדם וכדברי הרמב"ם (הלכות תשובה פרק ה הלכה א): "רשות לכל אדם נתונה אם רצה להטות עצמו לדרך טובה ולהיות צדיק הרשות בידו, ואם רצה להטות עצמו לדרך רעה ולהיות רשע הרשות בידו". וראיה לכך שכל אדם באיזה מצב שלא יהיה, יש לו את היכולת לבחור בטוב או ברע, ניתן להביא מההבדל שבין לבן לרבקה, שהרי שניהם נולדו לאותו אבא וגדלו באותה משפחה ובכל זאת לבן היה רשע ואילו רבקה צדיקה, וברור שהדבר נובע מכך שהם ירשו מאביהם שני כוחות בפוטנציאל, כח רע וכח טוב, והבחירה הייתה בידיהם אם להוציא מהכח אל הפועל את הטוב או את הרע, לבן בחר בדרך הרעה ונהפך להיות רשע, ואילו רבקה בחרה בדרך הטובה ונהיתה צדיקה.

לקרוא את המשך הרשומה «

Posted in ויצא, ספר בראשית | מתויג: , , , , , , , , , | Leave a Comment »

תולדות – מהי האמת?

Posted by toraportion ב- 14 בנובמבר 2009

בפרשתינו התורה מספרת כיצד יצחק מתכנן לברך את עשו ושולח אותו קודם לשדה להביא לו ציד, ובינתיים רבקה אומרת ליעקב שיגיע ליצחק אביו כביכול בתור עשו ובכך יקבל את הברכה במקום עשו. סיפור זה מעורר כמה תמיהות, הרי מעשה זה של רבקה נראה לכאורה בהסתכלות שטחית כמעשה של מרמה, וברור שדבר זה צריך בירור. ועוד קשה וכי איך שיך לקבל ברכה ברמאות הרי הברכה כלל לא תחול עליו שהרי מדובר בברכה בטעות, וכן צריך להבין שאם מדובר כאן ברמאות מדוע כאשר נודע ליצחק דבר המרמה הסכים בדיעבד למעשה, כנאמר "וַיֹּאמֶר מִי אֵפוֹא הוּא הַצָּד צַיִד וַיָּבֵא לִי וָאֹכַל מִכֹּל בְּטֶרֶם תָּבוֹא וָאֲבָרֲכֵהוּ גַּם בָּרוּךְ יִהְיֶה" (בראשית פרק כז פסוק לג).

הרמב"ן (שם פסוק ד) מסביר שבאמת הברכה היתה צריכה להגיע ליעקב, שהרי הסיבה שיצחק רצה לברך את עשו היתה בגלל שהוא היה הבכור, אבל הרי עשו מכר ליעקב את הבכורה כמתואר קודם בפרשתינו. ובכך הוא ויתר על כל הזכויות שמגיעות לבכור כולל הברכות, אלא שעשו לא סיפר ליצחק שבאמת הברכות מגיעות ליעקב. וא"כ יוצא, שעשו הוא זה שרצה לקבל את הברכות ברמאות. ולכן מובן שכאשר נודע ליצחק את דבר המכירה הסכים שבאמת הברכות היו צריכים להגיע ליעקב ואמר "גם ברוך יהיה". וכך הדברים מתוארים במדרש תנחומא (הובא ברש"י בראשית כז, לו) "למה חרד יצחק, אמר שמא עון יש בי שברכתי הקטן לפני הגדול, ושניתי סדר היחס. התחיל עשו מצעק ויעקבני זה פעמים, אמר לו אביו מה עשה לך, אמר לו את בכורתי לקח, אמר בכך הייתי מצר וחרד שמא עברתי על שורת הדין, עכשיו לבכור ברכתי, גם ברוך יהיה".

אמנם עדין צריך להבין שאף שבאמת יעקב קיבל את מה שהיה מגיע לו, אבל כיצד היה מותר לו לעשות מעשה של שקר, להגיע בתור עשו, הרי התורה הזהירה "מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק" (שמות כג, ז). ואדרבה מצינו בדברי חז"ל שיעקב אבינו מוכתר במידת האמת וכמו שנאמר (מיכה ז, כ) "תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב" ובמדרש תהלים (מזמור טו) נאמר: "ודובר אמת. זה יעקב" וא"כ כיצד הדברים מתישבים.

הרב אליהו דסלר בספרו "מכתב מאליהו" (מדור ראשון עמ' 94)  מבאר את המושג "אמת", וכך כותב: "מהו אמת ומהו שקר? בתחילת חינוכנו הביננו, שאמת הוא כשמספרים עובדות כמו שאירעו, ושקר, כשמשנים מזה. אך זהו רק באופנים פשוטים, אבל למעשה יש הרבה אופנים שבהם אין הדבר כן. לפעמים אסור לומר דברים כמו שהם, כמו לספר מה שיש בו פגם לחבירו, בלי תועלת והכרח, ולפעמים צריך דוקא לשנות, כשהאמת לא יועיל אלא יזיק, כי אז מה שנראה כאמת הוא שקר, שמוליד תוצאות של רע, ומה שנראה כשקר מביא לתכלית האמת". כלומר אמת ושקר נמדדים לפי התוצאה כאשר המטרה של אמירת הדברים היא להגיע לתוצאה חיובית המעשה נקרא דבר אמת, ואילו כאשר מטרת הדברים היא לתכלית הרע המעשה נקרא דבר שקר אף שהעובדות נכונות. ולכן מסכם הרב דסלר שאמת הוא מה שמביא לטוב ולרצון הבורא, ושקר הוא מה שנותן הצלחה לכוחות הרע.

לקרוא את המשך הרשומה «

Posted in ספר בראשית, תולדות | מתויג: , , , , , , , , , , , , , , | Leave a Comment »

חיי שרה – לדרכם של אברהם ושרה

Posted by toraportion ב- 8 בנובמבר 2009

פרשתינו פותחת במותה של האם העברית הראשונה, ומסתיימת במותו של אברהם, אביהם של כל יהודי הדורות, עד ימינו אלה. אבלו של אברהם על מותה של שרה, מופיע בתורה בפסוק אחד קצר, "ויבוא אברהם לספוד לשרה ולבכותה" (בראשית כג, ב) , ואילו במותו של אברהם אין התורה מזכירה אבל כלל. נראים הדברים, שרק במישור האישי, היה מקום לאבל ולמספד, לבכי ולכאב על מותה של שרה. אברהם האיש, איבד במותה את חברתו ואת אשת בריתו, שהלכה עימו יחדיו דרך ארוכה וקשה, וכדברי חז"ל, (סנהדרין דף כב עמוד ב) "אין אישה מתה אלא לבעלה". במותו של אברהם, לא היה כבר מי שישא את האבל הפרטי הזה, שהרי, אין האיש מת אלא לאשתו, ולפיכך לא הזכירה התורה שום אבל או בכי. מבחינתם של הדורות הבאים, מותם של אברהם ושרה, לא נתפס כמוות וכחדלון. השניים העמידו בעמל חייהם את היסודות לבנין העם היהודי, כשהם יציבים ואיתנים דיים, והסתלקותם מעולמנו היה סיום מוצלח ושלם של מפעלם הגדול. אולי היה מתאים לציין את מותם במסיבת סיום, של חייהם השלמים. התורה מדברת על זקנתו של אברהם במילים, "ואברהם זקן בא בימים"(בראשית כד, א), כאילו היו כל ימיו אצורים ושמורים בכיסו, כשכל אחד מהם פעל את פעולתו הראויה והרצויה, והיא עומדת לפנינו ניצבת על עומדה, כשגם הסופה העוצמתית והסוערת ביותר לא תוכל לה.

אברהם ושרה, העמידו בחייהם יסוד רוחני ורעיוני איתן ויציב, הנטוע באדמתו של עולם כבר שלושת אלפים שנה כעץ עושה פרי, כשתמורות ההיסטוריה הארוכה הזו, לא אבדו את כוחו ואת חיותו, ועדיין פירותיו נאכלים ומשביעים את נפשו הרעבה של האדם היהודי. גם מעבר לגבולות העם היהודי, בין עמים ואומות אחרים, נתן האילן את פירותיו. ענפים רבים מסתעפים מן האילן הזה, כשכל ענף מקבל את צביונו שלו, השונה מן המקור, אבל בכל זאת נשאר בכל אחד מהם, משהו מן הטעם המקורי של העץ ופירותיו. אמונת הייחוד, המונותיאיזם, כפי שהיא מכונה, קבלה גרסאות שונות בארצות תבל, אבל לעולם אין לטעות ביחסו של הענף אל השורש. גם המושגים המוסריים שהניח אברהם בעולם, של חסד ומשפט, אמת וצדקה, נתנו אותותיהם בתרבויות שונות. הקב"ה בירך את אברהם בברכה, "ונברכו בך כל משפחת האדמה" (בראשית יב, ג). ואכן, עד ימינו דרכו של אברהם היא סמל ודוגמה ברוב רובו של העולם התרבותי. וכל אחד מתברך ומברך את בניו שילכו בדרך הישרה מבית מדרשו של אברהם. אלה שמים את הדגש על המשפט, אלה על החסד, ואלה על האמונה. לכל קבוצה יש את אברהם שלה, ובלי ספק קיים מרחק בין כל התפיסות הללו לבין המקור, אבל רישומו של אברהם ניכר היטב על כל משפחות האדמה.

אבל אברהם נתברך גם בברכה, "ואעשך לגוי גדול" (בראשית יב, ב), ושרה נתברכה, "והיתה לגויים" (בראשית יז, טז). וברכות אלו מתקיימות, ללא שום ספק, בנוכחותו של העם היהודי בהיסטוריה. עם ישראל החזיק בתוכו את מורשתם של אברהם ושרה, במלוא מובן המילה. הרעיון האברהמי בא לידי מיצוי בתורה שניתנה בסיני, וזו לא סרה מעולם מישראל.

לקרוא את המשך הרשומה «

Posted in חיי שרה, ספר בראשית | מתויג: , , , , , , , | Leave a Comment »

בראשית – התועלת שבתפילה

Posted by toraportion ב- 15 באוקטובר 2009

ידועה היא השאלה מה הצורך להתפלל לבקש בקשות מבורא העולם, הרי כל צרכינו גלויים וידועים לפניו, ואם אנו זכאים שייטיב לנו מדוע שלא נזכה לכך גם בלי תפילותינו, ואם איננו זכאים מה תועיל תפלתינו.

התשובה לשאלה זו נתפרשה בפרשתינו, וכך נאמר: "וְכל שִׂיחַ הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִהְיֶה בָאָרֶץ וְכָל-עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִצְמָח כִּי לֹא הִמְטִיר יְהוָֹה אֱלֹהִים עַל-הָאָרֶץ וְאָדָם אַיִן לַעֲבד אֶת- הָאֲדָמָה" (בראשית פרק ב פסוק ה) ומפרש רש"י: "וכל עשב השדה טרם יצמח. עדיין לא צמח. ובשלישי שכתוב ותוצא, לא יצאו אלא על פתח הקרקע עמדו עד יום ששי. ולמה, כי לא המטיר. ומה טעם לא המטיר, לפי שאדם אין לעבוד את האדמה ואין מכיר בטובתן של גשמים, וכשבא אדם וידע שהם צורך לעולם התפלל עליהם וירדו וצמחו האילנות והדשאים", למדנו מכאן יסוד גדול שאין הקב"ה משפיע את ברכתו עלינו אלא רק ע"י תפילה, אבל אם לא נתפלל, חלילה, לא יוריד לנו את שפע ברכתו, גם בדבר שהיה ראוי שנקבל על פי מעשינו. וכדברי הרמח"ל בספרו דרך ה' (חלק ד פרק ה) "שענין התפילה הוא מן הסדרים שסדרה החכמה העליונה. שלהיות הנבראים מקבלים שפע ממנו יתברך, צריך שיתעוררו הם אליו ויתקרבו לו, ויבקשו פניו. וכפי התעוררותם לו, כן ימשך להם השפע. ואם לא יתעוררו, לא ימשך להם".

אלא שעדין נשאר להבין מה הסיבה לכך שאין השפע יורד אלא רק ע"י תפילה. הגמרא במסכת חולין (דף ס ע"ב) שהיא כנראה המקור לדברי רש"י שהזכרנו קודם, מוסיפה משפט נוסף שיפתח פתח להבנת הענין, וכך אומרת הגמרא: "מלמד שיצאו דשאים ועמדו על פתח קרקע עד שבא אדם הראשון ובקש עליהם רחמים וירדו גשמים וצמחו ללמדך שהקב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים". כלומר הקב"ה מעוניין שיתפללו אליו ולכן מונע מבני האדם לקבל את צרכיהם שבכך הוא גורם להם להתפלל אליו. נמצאנו למדים שהתפילה היא לא אמצעי להשגת המטרה אלא היא היא המטרה בעצמה, והאמצעי להביא את האדם לתפילה היא למנוע ממנו לקבל את מה שראוי שיקבל. דבר דומה רואים גם בגמרא במסכת יבמות (דף סד ע"א) "א"ר יצחק מפני מה היו אבותינו עקורים? מפני שהקב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים".

לקרוא את המשך הרשומה «

Posted in בראשית, ספר בראשית | מתויג: , , , , , , , , , | 4 Comments »

עקב – גמול ושכר

Posted by toraportion ב- 1 באוגוסט 2009

פרשת עקב שופעת הבטחות לשכר ולגמול על שמירת המצוות. הפרשה פותחת בפסוקים:  "וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְשָׁמַר יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ לְךָ אֶת הַבְּרִית וְאֶת הַחֶסֶד אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ: וַאֲהֵבְךָ וּבֵרַכְךָ וְהִרְבֶּךָ וּבֵרַךְ פְּרִי בִטְנְךָ וּפְרִי אַדְמָתֶךָ דְּגָנְךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ שְׁגַר אֲלָפֶיךָ וְעַשְׁתְּרֹת צֹאנֶךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לָתֶת לָךְ" (דברים ז, יב-יג). התמורה היא מוחשית, התורה מבטיחה כגמול לשמירת משפטיה, ברכה בפרי הבטן ובפרי האדמה.

גם בסוף הפרשה מופיעים פסוקים מפורסמים הנקראים בתפלת ערבית ושחרית בתוך הסדר של קריאת שמע: "וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹתַי אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם לְאַהֲבָה אֶת יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם: וְנָתַתִּי מְטַר אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ: וְנָתַתִּי עֵשֶׂב בְּשָׂדְךָ לִבְהֶמְתֶּךָ וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ" (דברים יא, יג-טו). התורה חוזרת ומבטיחה לשומרי המצות מטר בכל עת דגן ותירוש ושפע רב.

פשוטו של מקרא נותן את התחושה שהמטרה בעבודת הא-ל היא קבלת שכר גשמי. חז"ל מאוד הסתייגו מגישה זו. במשנה באבות (פרק א משנה ג) אומר לנו התנא אנטיגנוס: "אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס אלא הוו כעבדים המשמשין את הרב שלא על מנת לקבל פרס ויהי מורא שמים עליכם".

דברי חז"ל לכאורה נסתרים ממקראות מפורשים, ועלינו למצוא דרך ליישב את הניגוד הבולט. יש כאן גם התפתחות היסטורית. הרמב"ם בפירוש המשנה למסכת אבות מספר שלתנא אנטיגנוס היו שני תלמידים, צדוק ובייתוס. שכאשר הם שמעו מרבם את המשנה האמורה הם חששו שאין שכר ועונש, והלכו וכפרו בתורה שבעל פה. יתכן והסתירה בין המקראות לבין המשנה היא הבסיס לכפירתם של צדוק ובייתוס. הרמב"ם במקום אחר (בהלכות עבודת יום הכיפורים פרק א הלכה ז) מציין, שצדוק ובייתוס היו היהודים הראשונים בהסטורייה שכפרו בתורה שבעל פה. נמצא לכאורה שהדיון שלפנינו יש לו מעמד עקרוני חשוב בביסוס האמונה בתורה שבעל פה.

לקרוא את המשך הרשומה «

Posted in ספר דברים, עקב | מתויג: , , , , , , , , , , , , | 1 Comment »