שמות – משה והמים

עם תחלת ספר שמות, המקרא מספר לנו את סיפור לידתו והצלתו של משה רבנו. פרעה המשעבד הראשון לעם היהודי גוזר גזירה נוראה "וַיְצַו פַּרְעֹה לְכָל עַמּוֹ לֵאמֹר כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ וְכָל הַבַּת תְּחַיּוּן" (שמות א, כב). אמו של משה ממהרת אחרי הלידה להטמין את התינוק בתוך תיבה שצפה ביאור, ומוסתרת בין קני הסוף העבות הגדלים על שפת היאור. בת פרעה יורדת במקרה לרחוץ ביאור, ומוצאת את התינוק בוכה בתוך התיבה. היא מזהה את התינוק כילד עברי, ולכן היא טורחת למצוא לו מינקת עברייה. עם גמילתו מחזירה המינקת את התינוק לבת פרעה ואז מקבל התינוק את שמו משה. "וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד וַתְּבִאֵהוּ לְבַת פַּרְעֹה וַיְהִי לָהּ לְבֵן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ מֹשֶׁה וַתֹּאמֶר כִּי מִן הַמַּיִם מְשִׁיתִהוּ" (שמות ב, י). משה מקבל את שמו על שם הפעולה הטריוויאלית שעשתה בת פרעה "כי מן המים משיתהו". ומאז כך התורה מכנה אותו.

ידועים דברי המדרש "ששמו של אדם הוא על מעשיו", כלומר, השמות המקראיים מבטאים את המהות הפנימית של נושא השם וכך כותב מדרש שכל טוב (בראשית פרק לח) "וזה שאמר הכתוב (תהלים פרק מו פסוק ט) לְכוּ חֲזוּ מִפְעֲלוֹת ה' אֲשֶׁר שָׂם שַׁמּוֹת בָּאָרֶץ: אל תקרא שַמות, אלא שֵמות, שמו של אדם הוא על מעשיו"

מתעוררת אפוא השאלה, מדוע שמו של משה נקבע על שם הפעולה הטכנית של משייתו מן היאור? זאת ועוד, היכן בשם משה מתבטאת המהות הפנימית של אב הנביאים, אותו אדם, שהמקרא מעיד עליו: (דברים לד, י) "וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה אֲשֶׁר יְדָעוֹ ה' פָּנִים אֶל פָּנִים" ?

הספורנו (שמות פרק ב פסוק י) עומד על שאלה זו, ומבאר, שהשם משה מבטא וממחיש את המעשה הבולט של משה רבנו, הוצאת עם ישראל ממצרים, כמו שמושים ומחלצים חפץ מן המים, כך משה מָשָה את העבריים משעבודם. וזה לשונו: "ותקרא שמו משה. ממלט ומושה את אחרים מצרה: ותאמר כי מן המים משיתיהו. הטעם שקראתיו משה להורות שימלט את אחרים הוא, כי אמנם משיתיהו מן המים אחר שהיה מוטל בתוכם, וזה לא היה כי אם בגזירת עירין כדי שימלט הוא את אחרים".

פתרנו חצי שאלה, מה מבטא השם משה. אך עדיין צריך הסבר מדוע החילוץ וההוצאה הם ממים ולא מכל חומר אחר, מה הפסוק בא ללמד שההוצאה היא דוקא ממים?

המהר"ל (גבורות השם פרק יח) הולך בדרכו של הספורנו, אך מגיע למקומות אחרים. המים לדברי המהר"ל הם חומר חסר צורה, כל תבנית שלתוכה ניצוק מים, המים יקבלו בחפץ לב את צורת התבנית. לשיטתו של המהר"ל דבר רוחני נעלה ושכלי הוא דבר בעל צורה ייחודית. החומר הפיזי אין בו צורה, בידו של הפסל או האמן לחקוק צורה בחומר ולקבוע את הייחודיות של כל פרט ופרט. המים מייצגים אפוא את ההפך הגמור לצורה ולייחודיות. זאת ועוד, המים מאיימים לשטוף את הצורה, הנביא ירמיהו מתאר את המים כחומר שהאל גאה בהצלחתו למנוע מהם לשטוף ולמחות את היקום "אִם מִפָּנַי לֹא תָחִילוּ אֲשֶׁר שַׂמְתִּי חוֹל גְּבוּל לַיָּם חָק עוֹלָם וְלֹא יַעַבְרֶנְהוּ וַיִּתְגָּעֲשׁוּ וְלֹא יוּכָלוּ וְהָמוּ גַלָּיו וְלֹא יַעַבְרֻנְהוּ" (ירמיהו פרק ה פסוק כב). המים הם הסמל לכאוס החומרי, לחוסר הצורה.

משה רבנו נחשב לבן אנוש שהגיע למדרגה הנעלה ביותר, לאשיות בעלת צורה. וכמו שכותב הרמב"ם (בפירוש המשנה סנהדרין פרק י) בעיקר השביעי משלושה עשר עיקרי אמונה: "שנאמין שהוא אביהן של כל הנביאים שקדמו לפניו והבאים אחריו, הכל הם למטה ממנו במעלה, והוא בחיר ה' מכל המין האנושי". לכן, אומר המהר"ל, משה מגלם באישיותו את הצורה הייחודית הנעלית ביותר, את האנטי תזה למים, שכן כאמור, המים מסמלים את החוסר הצורה.

"כִּי מִן הַמַּיִם מְשִׁיתִהוּ", בת פרעה הרגישה שהתינוק שבוכה כעת, עתיד גדול נכון לו, הוא הולך להיות "אב הנביאים" שלא יקום עוד אחד כמותו "אֲשֶׁר יְדָעוֹ ה' פָּנִים אֶל פָּנִים", היא משתה מן המים את הצורה, גברה על געש המים והמית הגלים, סללה דרך איתנה ויציבה למנהיג היהודי הדגול ביותר. גם אנו נמצאים בתקופה שרב הבלבול על הברור, והאור בקצה המנהרה מתקשה להאיר, תפקידנו הוא להרים את הראש מעל גלי ומשברי החיים, להיות משויים מן המים למצוא את הצורה הייחודית לנו.

אליעזר שטיינברגר – "נפש יהודי"