פרשת השבוע

החוג למחשבת ישראל בחסות אגודת הסטודנטים

ויגש – המפגש בין יעקב ליוסף והקשר בין אלוקים לעם ישראל בגלות

Posted by toraportion ב- 22 בדצמבר 2009

בפרשת ויגש התורה מתארת את המפגש המרגש בין יעקב ליוסף. מפגש בין אב לבנו האהוב שנעדר מאביו במשך עשרים ושתים שנים. כאשר יעקב מתארגן לנסיעה למצרים לפגוש את יוסף, התורה מציינת שיעקב חשש לרדת למצרים ואלוקים נגלה אליו ומרגיע אותו בהבטחה, שגם במצרים הוא יהיה איתו. וכך כתוב בפסוקים : "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְיִשְׂרָאֵל בְּמַרְאֹת הַלַּיְלָה וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב יַעֲקֹב וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי: וַיֹּאמֶר אָנֹכִי הָאֵל אֱלֹהֵי אָבִיךָ אַל תִּירָא מֵרְדָה מִצְרַיְמָה כִּי לְגוֹי גָּדוֹל אֲשִׂימְךָ שָׁם: אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַם עָלֹה" (בראשית פרק מו פסוקים ב-ד).

מדוע יעקב מתמלא בפחד? ומדוע הוא נזקק לליווי צמוד של אלוקים?

הרמב"ן במקום כותב שיעקב הבין שברגע שהוא יורד לפגוש את יוסף ולהחזירו לחיק המשפחה, באותו הרגע מתחילה הגלות של עם ישראל במצרים. בלב יעקב מתרוצצות תחושות הפוכות וסותרות. מחד גיסא, מבחינתו האישית אין דבר יותר משמח מלהתמזג מחדש עם הבן האובד. מאידך, ברמה הלאומית זהו רגע של ההתדרדרות, מעתה מתחילה לה גלות מצרים. יש כאן תנועות מנוגדות היוצרות בלבול וחשש, ברמה האישית תנועה של חיבור עם הבן האובד. וברמה הלאומית תנועה לכיוון הגלות.

בשביל להרגיע אותו אלוקים מבטיח לו: "אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַם עָלֹה". מה פשר ההבטחה? ומדוע יעקב נרגע?

התרגום אונקלוס תרגם את הפסוק וכתב: "אנא איחות עמך למצרים ואנא אסקנך אף אסקא". [איחות=ארד. אסקנך=אעלה] הרמב"ן כאן מצטט את קושיית הרמב"ם במורה נבוכים (חלק א פרק כז) הרי דרכו של התרגום להרחיק את הגשמת האל ובכל המקומות בתורה בו מיוחסת לאלוקים תכונות אנושיות האונקלוס מתרגם את הדברים ביחס לנבראים. לדוגמא, וירד ה' מתורגם כהתגלות של ה'. ומדוע אפוא האונקלוס כאן שינה מדרכו ותרגם את הפסוק כפשוטו ונתן לאלוקים כביכול תכונות אנושיות.

הרבינו בחיי מתרץ את קושיית הרמב"ן על פי המדרש האומר שכאשר עם ישראל נמצא בגלות גם הקב"ה גולה עימהם וכאשר ישראל נגאלים גם הקב"ה נגאל וז"ל המדרש:

"ויהי בעצם היום הזה יצאו כל צבאות י"י אלו מלאכי השרת וכן אתה מוצא כל זמן שישראל משועבדין כביכול שכינה משועבדת עמהם וכו'. ר' עקיבא אומר אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאמרו כביכול אמרו ישראל לפני הקב"ה עצמך פדית. וכן את מוצא בכל מקום שגלו ישראל כביכול גלתה שכינה עמהם, גלו למצרים שכינה עמהם שנאמר הנגלה נגליתי אל בית אביך בהיותם במצרים (ש"א ב כז), גלו לבבל שכינה עמהם שנאמר למענכם שולחתי בבלה (ישעיה מג יד), וכו' וכשעתידין לחזור כביכול שכינה חוזרת עמהן שנאמר ושב י"י אלהיך את שבותך" (מכילתא דרבי ישמעאל בא – מס' דפסחא פרשה יד).

אומר הרבינו בחיי שזו כוונת הפסוק: "אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַם עָלֹה". אלוקים מבטיח ליעקב לגלות עם ישראל ולהיגאל אתם. מסביר הרבנו בחיי שזו הסיבה שגרמה לאונקלוס לשנות מדרכו ולתרגם את הדברים כפשוטם. להדגיש לנו את הרעיון שגם השכינה נמצאת בגלות.

רעיון זה זקוק להבהרה, מה הביטוי המעשי של גלות השכינה? הגמרא במסכת יומא (דף סט עמוד ב) מתארת את ההתמודדות של הנביאים עם הגלות: [בתרגום חופשי] "בא משה וכינה את אלוקים, האל הגדל הגבור והנורא. בא ירמיה ואמר: נכרים מקרקרין בהיכלו, איה נוראותיו? לא אמר נורא. בא דניאל, אמר: נכרים משתעבדים בבניו, איה גבורותיו? לא אמר גבור. באו אנשי כנסת הגדולה ואמרו: אדרבה, זו היא גבורת גבורתו שכובש את יצרו, שנותן ארך אפים לרשעים. ואלו הן נוראותיו – שאלמלא מוראו של הקדוש ברוך הוא היאך אומה אחת יכולה להתקיים בין האומות". הנביאים לא מצאו את גבורת האל ונוראות האל בגלות. אנשי כנסת הגדולה שהנהיגו את עם ישראל בגלות בבל הם אלו שזיהו את גבורת האל דווקא בגלות. הם שמו לב לעובדה שהעם היהודי מצליח לשרוד ככבשה בין שבעים זאבים וראו בזה גילוי שכינה. יתכן שהגילוי הזה נעוץ בפסוק שבפרשתינו שנאמר ליעקב: "אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַם עָלֹה".

המהר"ל בספרו נצח ישראל (פרק י) העוסק כולו בנושא הגלות כותב רעיון מחודש "ראוי שיהיה השכינה עם ישראל ביותר כאשר הם בגלות" לדבריו, אלוקים נמצא עם ישראל בגלותם יותר מאשר שהוא נמצא עימהם בגאולתם. המהר"ל מתבסס על הפסוק בישעיהו: "כִּי כֹה אָמַר רָם וְנִשָּׂא שֹׁכֵן עַד וְקָדוֹשׁ שְׁמוֹ מָרוֹם וְקָדוֹשׁ אֶשְׁכּוֹן וְאֶת דַּכָּא וּשְׁפַל רוּחַ לְהַחֲיוֹת רוּחַ שְׁפָלִים וּלְהַחֲיוֹת לֵב נִדְכָּאִים" (ישעיהו נז, טו). דווקא ברגעי השפל והדכאון אלוקים נמצא שם ומבטיח לעמוד לצידנו.

לאור הדברים, יתכן שאלוקים בהבטחתו ליעקב להיות לצדו דווקא בגלות, הבטחה שנאמרה בפסוק: "אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַם עָלֹה" גרם ליעקב למזג את התחושות הסותרות. למצוא מכנה משותף בין תחושתו האישית של חיבור והתאחדות עם בנו, לבין חששותיו ברמה הלאומית מפני גלות מצרים. מעתה יעקב יכול ללכת להיפגש עם בנו בצורה רגועה על אף תחילת הגלות מבלי שיתרוצצו בקרבו תחושות מנוגדות. יש בידו הבטחה לגלוי שכינה מיוחד. אותו גילוי שזיהו אנשי כנסת הגדולה "ואלו הן נוראותיו – שאלמלא מוראו של הקדוש ברוך הוא היאך אומה אחת יכולה להתקיים בין האומות". אותו גילוי שכינה שהמהר"ל כותב עליו שהוא יתר על הגילוי שכינה שבזמן הגאולה. גילוי זה מסביר את נצחיות העם היהודי איך עכשיו אנו קיימים ואיך נמשיך להתקיים.

"עם ישראל חי".

 

אליעזר שטיינברגר – "נפש יהודי".

 

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

 
%d בלוגרים אהבו את זה: