פרשת השבוע

החוג למחשבת ישראל בחסות אגודת הסטודנטים

ויצא – קפיצת הדרך ותורת היחסות

Posted by toraportion ב- 24 בנובמבר 2009

פרשתינו פותחת בתיאור מסעו של יעקב מבאר שבע לחרן וכך נאמר: "וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה: וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ" (בראשית פרק כח פסוק י-יא),.מתוך עיון בפסוקים אלו, מסיקים חז"ל שבעת צאתו של יעקב מבאר שבע אל עבר חרן התרחשו לו מספר תופעות מופלאות.

הלשון הייחודית "וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם" מלמדת אותנו שהמפגש עם "המקום" היה מפתיע ולא צפוי, על כך מובא בתלמוד (חולין דף צא ע"ב): "מלמד שקפצה לו הארץ". פירוש 'קפצה' אינו כפי שסבורים לחשוב שהארץ קפצה והגיעה אליו, הביאור הנכון על פי רש"י (שם) הוא שהתקצרה לו הדרך, דהיינו שהלך בפרק זמן קצר מרחק הליכה רב ('קפצה' כמו "וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת יָדְךָ מֵאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן" (דברים טו, ז) שפירושו: קיפול כף היד וסגירתה).

ואם לא די בזאת, לאחר שהגיע ל"מקום" -שהתברר בדיעבד כהר המוריה- הוא נעמד להתפלל בדביקות את תפילתו הקבועה, ולאחר מכן הוא נאלץ ללון באותו מקום עקב כך שהשמש שקעה בהפתעה טרם זמנה, או בלשון חז"ל "שקעה לו חמה פתאום שלא בעונתה כדי שילין שם" (רש"י). הלשון "כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ" מתפרש ע"י חז"ל (בראשית רבה סח, י)  שה' כביכול כיבה את השמש. יעקב עמד משתומם וראה כיצד השמש אצה במהירות רבה אל עבר האופק ושוקעת, אולם רק יעקב חש בכך ולא אף אחד אחר.

בתנ"ך ובתלמוד אנו נפגשים פעמים רבות עם תופעות מעין אלו, כגון עצירת השמש אצל יהושע בן נון בגבעון (יהושע פרק י'), אצל נקדימון בן גוריון (תענית דף יט ע"ב) ובעוד מקומות.

נראה כי הפתרון לכל התופעות הללו נעוץ בשינוי קצב זרימת הזמן במצבים שונים בהם נתון האדם. אף שלכאורה אין דבר יותר יציב מן הזמן, הוא זורם בקצב אחיד כל העת, אין שום אפשרות לעצור אותו או להאט אותו ולו לרגע קט. מחוג השניות מתקתק ללא הרף וממשיך להזרים את העתיד אל עֵבר הנצח האישי של כל אחד, הנקרא עבר.

אלא שעל פי תורת הקבלה, ולמרבה הפלא מסתמן שגם המדע החדיש נוקט כך. ישנה אפשרות לתאר בדמיוננו מצבים בהם הזמן זורם בקצב שונה.

תורת היחסות

בתפיסתנו היום יומית, זרימת הזמן נמשכת בקצב קבוע ולא משתנה, ותנועה ממקום למקום דורשת פרק זמן מסוים וקבוע. אולם ממצאים שעלו ממחקרים שנערכו לפני למעלה ממאה שנה העלו מספר תמיהות בנוגע לקביעה זו, ובעקבותיהם פיתח המדען הנודע אלברט איינשטין את תיאורית היחסות הפרטית, תיאוריה ששינתה לחלוטין את התפיסה המקובלת והפשוטה אודות הזמן.

על מנת לבאר זאת בקצרה, יש צורך בהמחשה מעולם המעשה. אם לדוגמא רכב נע במהירות של 60 קמ"ש, ומולו ינוע חפץ לעבר כיוון הנסיעה במהירות של 20 קמ"ש,  מהירות הפגיעה של החפץ במכונית תהיה כ- 80 קמ"ש. בדומה לכך אם אדם מן הצד יצפה במכונית הנוסעת, וממנה יושלך קדימה חפץ, הצופה מבחוץ יבחין בכך שהחפץ נע במהירות המורכבת ממהירות השלכתו פלוס מהירות נסיעת הרכב (80=60+20).

כידוע, מהירות האור (בריק) היא כ-300,000 קילומטר בשניה בקירוב, דהיינו שקרן אור הנעה במרחב, במשך שניה תעבור מרחק מדהים של שלוש מאות אלף קילומטר. נניח שבתוך חללית הנעה בחלל במהירות של 1000 קמ"ש עומד אסטרונאוט ומדליק פנס. קרן האור היוצאת מן החללית קדימה אמורה לכאורה לנוע במהירות גדולה יותר מאשר מהירות האור הרגילה (300,000 ק"מ בשניה+ מהירות נסיעת החללית), אך בניסוי שערכו שני מדענים בסוף המאה ה 19 למניינם (ניסוי מייכלסון ומורליי) הוכח שלא משנה אם ננוע אל עבר קרן האור או נתרחק ממנה, בשונה מכל דבר אחר בעולם, מהירות האור תהיה תמיד אותה מהירות ללא סטייה קלה.

תופעה מוזרה זו הטרידה את מנוחתם של גדולי המדענים שנים רבות, עד שבא איינשטין ובתובנה מדהימה, קבע שאכן עלינו לשנות את כל תפיסתנו המקובעת אודות המרחב והזמן. לפי קביעתו של איינשטיין לא המרחב ולא הזמן קבועים, הדבר היחיד הקבוע הוא מהירות האור. היוצא מכך הוא שככל שננוע במהירות רבה יותר אזי יחלוף עלינו הזמן בצורה איטית יותר ביחס למי שיישאר נייח. ולכן גם כשננוע במהירות אל עבר קרן אור, היא עדיין תנוע לעברנו במהירותה הקבועה בדיוק, מכיוון שמימד הזמן אצלנו יהיה איטי יותר. ככל שהמהירות תהיה קרובה יותר למהירות האור, הזמן ינוע באיטיות רבה עוד יותר.

חובה לציין שהאדם הנע במהירויות אלו, לא יבחין בשינוי כל שהוא בזרימת הזמן אצלו, והיא תיראה לו רגילה לחלוטין.

הדוגמא הידועה ביותר להמחשת תופעה זו נקראת "פרדוקס התאומים" בו אנו מתבוננים על שני תאומים בני עשרים. אנו נותנים לשניהם שעונים מדויקים המורים על השעה והתאריך של היום.

אחד מן התאומים נשאר בכדור הארץ, ואחיו יוצא לטיסה בחלל במהירות של חצי ממהירות האור לגיחה קצרה בת שלשה ימים סביב מערכת השמש. האסטרונאוט יחוש שהוא יצא למסע של שלשה ימים, השעון בחללית יורה שעברו רק שלשה ימים וגופו יזדקן בשלשה ימים, אבל בשובו לכדור הארץ הוא יפגוש את אחיו כשהוא כבר בן שלושים! השעון שנשאר בידו יספיק לנוע עשר שנים קדימה, ובכדור הארץ יספיקו להתרחש מאורעות רבים.

למרות שקשה מאד לתפוס את משמעות הדברים הללו, הם הוכחו בעשרות ניסויים שנעשו מאז ועד ימינו, ובהם אף הוכח שאין כל אפשרות לעבור את מהירות האור. הנקודה הקשורה לעניינינו היא שייתכן ושני בני אדם יביטו באותו מאורע משני נקודות זווית שונות ויראו שהמאורעות חולפים בקצב שונה לחלוטין. בעוד שהאחד יראה שחלפו יומיים, יראה השני בשעונו תזוזה של שתי שניות בלבד!

ישנן השלכות נוספות לתיאורית היחסות שלא נזכירן כאן, רק נוסיף, שאדם הצופה מן הצד על עצם הנע במהירות הקרובה למאירות האור יראה שהעצם הולך ומתקצר, והוא יוסיף להתקצר ככל שיגביר את מהירותו. בנוסף, במהירות האור עצמה, הזמן יחדל לזרום לחלוטין.

זמן רוחני

עתה נראה את המקבילה המדהימה של התגלית הזו בספרות היהודית הקדומה.

המהר"ל מפראג נוגע פעמים רבות בנושא הזמן ומהותו, דומה שהוא הקדים בשנים רבות את מדעני זמננו בכל הנוגע להבנת תהליכים הקשורים למימד הזמן.

אם במושכל ראשון חשבנו שהזמן הוא מושג קבוע ואוניברסאלי בא המהר"ל ואומר: "דע כי הזמן יש לו ייחוס אל הגשם [-חומר], ודבר זה מבורר למי שעיין בחכמה, כח ההמשך והחילוק אשר יש לזמן הוא דומה להמשך וחילוק הגשם, שכל גשם יש לו משך והוא נחלק. ועוד כי הזמן נתלה בגשם כי הזמן מתחדש מן התנועה, והתנועה היא לגשם [-חומר], והמעיין יידע כי הזמן והתנועה והגשם משתתפים ומתייחסים בכל דבר". (גבורות ה' פרק מו').

מוסיף המהר"ל ומבאר שהזמן אינו אוניברסאלי, הוא אינו זורם בקצב אחיד לגבי כל דבר. ישנה אפשרות שבאותו פרק זמן נתון יעבר הזמן בקצב שונה על שני דברים: "כי כל אשר הוא בעל גשם [-חמרי] פעולותיו בעכבה, ואשר איננו בעל גשם כל כך הוא יותר ממהר, כי הדברים הנבדלים [רוחניים] אינם תחת הזמן כלל, וכל אשר הוא נבדל יותר, ממהר לפעול" (חידושי אגדות כתובות קיב.).

על פי רעיון זה מבאר המהר"ל את תופעת קפיצת הדרך, שככל שהאדם רוחני יותר פעולותיו נעשות מהירות יותר יחסית לזמן שלנו, עד שאצל משה רבנו שהגיע כמעט עד 50 שערי קדושה כשרצה לעלות להר נבו, הגיע ברגע אחד אל ראשו ש: "ההליכה כולה תהיה באותו הרגע ממש". (מהר"ל דברים לד, א). באותו אופן מתפרשת גם קפיצת הדרך של יעקב המתוארת בפרשתנו.

ומה קורה עם אנרגיה טהורה שאיננה חומר, כמו האור לדוגמא, באיזה קצב עובר עליה הזמן?

המהר"ל מבאר זאת על פי דברי הגמרא, שמצווה מגינה ומצילה רק בזמן עשייתה, אולם תורה מגינה ומצילה אף שלא בזמנה: "אבל התורה שאינה נתלה בגוף והוא שֵׂכל נבדל [-דבר רוחני], לכך תיקרא התורה- אור, כי האור הוא נבדל לגמרי, אינו נתלה בגשם [-לא תלוי בחומר], וידוע שכל דבר שהוא בגוף הוא בזמן, וכל שאינו בגוף אינו תחת הזמן".

האור, ממש כמו התורה הוא אינו חומרי, והזמן לא עובר עליו כלל. שכן כידוע, האור הראשוני אותו ברא הקב"ה בעולם (המכונה בקבלה "האור הגנוז") היה אור רוחני, לאחר מכן "גנז" אותו הבורא ואין לאף ברייה אפשרות לראות אותו, אולם מתוך מהות רוחנית זו יצר הבורא את האור הנראה, ולכן האור מתנהג כאנרגיה רוחנית עליה לא חלים מגבלות של זמן.

תיאור מאד דומה אודות שינוי במימד הזמן מוצאים אנו בספרי החסידות, אבל לא בגלל סיבה פיזיקאלית אלא בגלל סיבה רוחנית. הרחבה יתירה בנושא זה אנו מוצאים בדברי רבי נחמן מברסלב (ליקוטים ח"ב סא') המתאר את יחסיותו של הזמן לעומת המדרגה הרוחנית בה נמצא האדם באותו הרגע.

בעת שמחשבתו של אדם פועלת באופן רגיל, הזמן זורם בצורה רגילה כפי שאנו חווים זאת מדי יום, אולם ככל שפעולת המח הולכת ודועכת, מתחילה התודעה לחוות את הזמן כארוך יותר, עד שבעת "שנת חלום" בה ההכרה מושבתת כמעט כליל, יכולים אנו לחוות משך אירועים של כמה שנים תוך כמה שניות בלבד. וכן להיפך, בעת שהרמה השכלית גוברת, הזמן הולך ומואץ. עד שלאחר המוות, שעה שהתודעה [-נשמה] יכולה לפרוץ את גבולות החומר, או אז, בעיני התודעה של האדם, יידמו כל שנותיו כרגעים ספורים, וכחלום יעוף.

וכבר נאמר (תהלים צ, ד):"כי אלף שנים בעיניך- כיום אתמול כי יעבור…" תורת הקבלה מבארת באריכות את פירוש הפסוק הזה. תמצית דבריה הוא שמההיבט הרוחני, אפילו זמן ארוך מאד נחשב כזמן קצר מאד, ומאידך בזמן קצר מאוד ניתן לחוות פרק זמן ארוך מאוד.

וכך כותב רבי נחמן מברסלב: "וזה העניין הוא באמת דבר נפלא ונעלם מאד, ואי אפשר להבין זאת בשכל אנושי…כי בחלום, שאז השכל נסתלק, ואין לו [אלא] רק כוח המדמה, אזי ברבע שעה יכולים לעבור כל השבעים שנה, כאשר נדמה בחלום, שעובר והולך כמה וכמה זמנים בשעה מועטת מאד, ואחר כך כשנתעוררים מהשינה, אזי רואים שכל אלו הזמנים והשבעים שנה שעברו בחלום, הוא זמן מועט מאד באמת. וזה מחמת שאחר כך בהקיץ, אז חוזר השכל אליו, ואצל השכל כל אלו השבעים שנה שעברו בחלום הם רק רבע שעה אצלו. רק שבעים שנה ממש- הם שבעים שנה גם אצל השכל שלנו.

ובאמת בהשכל הגבוה למעלה משכלנו, גם מה שנחשב אצלנו לשבעים שנה ממש הוא גם כן רק רבע שעה או פחות, כי כמו שאנו רואין שיכולין לעבור שבעים שנה בחלום, ובאמת אנו יודעין אחר כך בשכל שלנו שהוא רק רבע שעה. כמו כן ממש מה שנחשב לפי שכלנו שבעים שנה ממש, הוא בשכל הגבוה למעלה יותר, רק רבע שעה, רק שאין אנו מבינים זאת.

כי גם בחלום אם היה אחד בא אצלו בשעת החלום והיה אומר לו שכל זה שנדמה לו שעוברים ימים ושנים, שבאמת אינם כלום, והכל הוא רק רבע שעה- בוודאי לא היה מאמין לו כלל…כמו כן ממש, אף על פי שאצלנו לפי שכלנו נדמה שזהו זמן של שבעים שנה, בשכל הגדול יותר, הוא רק רבע שעה, וכן למעלה מעלה, שבשכל שהוא גבוה עוד יותר למעלה, גם אותו הזמן שבשכל הגבוה משכלנו,- אינו נחשב שם בשכל הגבוה עוד יותר [אלא] רק לזמן מועט ופחות מאד.

וכן למעלה מעלה, עד אשר יש שכל גבוה כל כך ששם כל הזמן כולו אינו נחשב כלל…[ו]כל הזמן אין ואפס לגמרי…"

מרתק לראות את דבריו בהמשך אותו קטע המתייחסים להשתנות המרחב בדומה להשתנות הזמן: "וכמו כן למעלה, כל מה שהכוח גדול יותר, המקום נקטן אצלו יותר, וכן למעלה מעלה, עד שהמקום נתבטל לגמרי, רק שבשכלנו אי אפשר להבין כל זה…"

מעניין לדעת האם המדען הנודע אלברט איינשטין מי שהוכתר כ"איש המאה" של המאה הקודמת, ראה את הקטע הזה של רבי נחמן מברסלב לפני שהתיישב לכתוב את מאמרו המהפכני אודות תורת היחסות, לפני קצת יותר ממאה שנה.

בסיכומם של דברים, על פי התיאור הקבלי ניתן להבין את משמעותה של קפיצת הדרך וקצב המאורעות שעברו על יעקב אבינו כשינוי שארע לו בקצב זרימת הזמן עקב המצב הרוחני הגבוה בו היה נתון.

דוד קליינר

כל הזכויות שמורות למחבר ©

 

תגובה אחת to “ויצא – קפיצת הדרך ותורת היחסות”

  1. מוטי said

    א -יש להבחין בין יחסיות הזמן המנטלית( כמו חלום ) לבין יחסיות הזמן הריאלית (כמו קפיצת הדרך ). דומה שכותב המאמר לא הבחין בכך.איינשטיין לא היה צריך לקרוא את רבי נחמן כדי לדעת שבחלום תחושת הזמן אינה זהה לתחושת הזמן במציאות.

    ב – תורת היחסות כפי שמוצגת כאן אינה יכולה להסביר את קפיצת הדרך של יעקב אם השמש עצמה כבתה לו. כלומר שמציאותו של יעקב היתה שהעולם סביבו נע במהירות ופתאום שוקעת לו השמש, וזה ההיפך מרעיון המאמר שלפיו החפץ שנע במהירות המציאות סביבו נעה לאט יותר באופן אובייקטיבי. אמנם ניתן להסביר זאת ע"י "הפסקת הקסם" ע"י אלוהים, ואז בפתע פתאום יעקב חוזר למימד הזמן הרגיל ו"מופתע" שהשמש שוקעת לו.

    ג – הכשל הגדול והקשה להבנה הוא צירופה של התודעה אל החומר.באופן שתפיסה רוחנית תשפיע על תזוזצת החומר ומהירותו. וזה בעצם כל הנס.וזה בעצם כל הנס, ואין לו דבר וחצי דבר עם תורת היחסות.

    חג פסח כשר ושמח.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

 
%d בלוגרים אהבו את זה: