פרשת השבוע

החוג למחשבת ישראל בחסות אגודת הסטודנטים

חיי שרה – לדרכם של אברהם ושרה

Posted by toraportion ב- 8 בנובמבר 2009

פרשתינו פותחת במותה של האם העברית הראשונה, ומסתיימת במותו של אברהם, אביהם של כל יהודי הדורות, עד ימינו אלה. אבלו של אברהם על מותה של שרה, מופיע בתורה בפסוק אחד קצר, "ויבוא אברהם לספוד לשרה ולבכותה" (בראשית כג, ב) , ואילו במותו של אברהם אין התורה מזכירה אבל כלל. נראים הדברים, שרק במישור האישי, היה מקום לאבל ולמספד, לבכי ולכאב על מותה של שרה. אברהם האיש, איבד במותה את חברתו ואת אשת בריתו, שהלכה עימו יחדיו דרך ארוכה וקשה, וכדברי חז"ל, (סנהדרין דף כב עמוד ב) "אין אישה מתה אלא לבעלה". במותו של אברהם, לא היה כבר מי שישא את האבל הפרטי הזה, שהרי, אין האיש מת אלא לאשתו, ולפיכך לא הזכירה התורה שום אבל או בכי. מבחינתם של הדורות הבאים, מותם של אברהם ושרה, לא נתפס כמוות וכחדלון. השניים העמידו בעמל חייהם את היסודות לבנין העם היהודי, כשהם יציבים ואיתנים דיים, והסתלקותם מעולמנו היה סיום מוצלח ושלם של מפעלם הגדול. אולי היה מתאים לציין את מותם במסיבת סיום, של חייהם השלמים. התורה מדברת על זקנתו של אברהם במילים, "ואברהם זקן בא בימים"(בראשית כד, א), כאילו היו כל ימיו אצורים ושמורים בכיסו, כשכל אחד מהם פעל את פעולתו הראויה והרצויה, והיא עומדת לפנינו ניצבת על עומדה, כשגם הסופה העוצמתית והסוערת ביותר לא תוכל לה.

אברהם ושרה, העמידו בחייהם יסוד רוחני ורעיוני איתן ויציב, הנטוע באדמתו של עולם כבר שלושת אלפים שנה כעץ עושה פרי, כשתמורות ההיסטוריה הארוכה הזו, לא אבדו את כוחו ואת חיותו, ועדיין פירותיו נאכלים ומשביעים את נפשו הרעבה של האדם היהודי. גם מעבר לגבולות העם היהודי, בין עמים ואומות אחרים, נתן האילן את פירותיו. ענפים רבים מסתעפים מן האילן הזה, כשכל ענף מקבל את צביונו שלו, השונה מן המקור, אבל בכל זאת נשאר בכל אחד מהם, משהו מן הטעם המקורי של העץ ופירותיו. אמונת הייחוד, המונותיאיזם, כפי שהיא מכונה, קבלה גרסאות שונות בארצות תבל, אבל לעולם אין לטעות ביחסו של הענף אל השורש. גם המושגים המוסריים שהניח אברהם בעולם, של חסד ומשפט, אמת וצדקה, נתנו אותותיהם בתרבויות שונות. הקב"ה בירך את אברהם בברכה, "ונברכו בך כל משפחת האדמה" (בראשית יב, ג). ואכן, עד ימינו דרכו של אברהם היא סמל ודוגמה ברוב רובו של העולם התרבותי. וכל אחד מתברך ומברך את בניו שילכו בדרך הישרה מבית מדרשו של אברהם. אלה שמים את הדגש על המשפט, אלה על החסד, ואלה על האמונה. לכל קבוצה יש את אברהם שלה, ובלי ספק קיים מרחק בין כל התפיסות הללו לבין המקור, אבל רישומו של אברהם ניכר היטב על כל משפחות האדמה.

אבל אברהם נתברך גם בברכה, "ואעשך לגוי גדול" (בראשית יב, ב), ושרה נתברכה, "והיתה לגויים" (בראשית יז, טז). וברכות אלו מתקיימות, ללא שום ספק, בנוכחותו של העם היהודי בהיסטוריה. עם ישראל החזיק בתוכו את מורשתם של אברהם ושרה, במלוא מובן המילה. הרעיון האברהמי בא לידי מיצוי בתורה שניתנה בסיני, וזו לא סרה מעולם מישראל.

מהו יסוד כוחו של האילן שנטע אברהם? מנין כח ההישרדות של רוח אברהם? ומנין כח המשיכה וההתפשטות שלו?

אברהם הכיר את בוראו, כידוע וכמפורסם. אבל לא היה זה אלוקים שהוא תוצאה של עיון פילוסופי גרידא, כסיבה ראשונה של המציאות הנגלית לפנינו. זהו אלוקי החיים, שהוא מקור כל אור, חיות ושמחה המופיעים בעולם. אלוקים שהוא הבסיס של האופטימיות ושל התקווה האנושית, שהרי הוא עצמו הוא אלוקי החסד והמשפט. האלוקים שאין לזהותו אלא ע"י דרכיו, כמו שנאמר (שמות לג, יג) "הודיעני נא את דרכיך ואדעך". כלומר ידיעת דרכי ה' היא ידיעתו. ודרכי ה' הם דרכים תומכי חיים ושמחה.

אברהם הבין מדעתו, ולימד לבניו אחריו, את הזהות המוחלטת בין עבודת אלוקים לבין אמת פנימית ויושר מעשי. וכאשר בחר אלוקים לספר לו על גזר הדין שנגזר על בני סדום, שיש בו משום השלמה והסכמה לדרכו בחיים, שהרי אנשי סדום רעים וחטאים לד' מאוד, ודרכם היתה מנוגדת לחלוטין לדרכו, הבין אברהם שממנו מתבקש להפוך בזכותם ולבקש עליהם רחמים.

בשעה שעמד אברהם אבינו לפני אלוקים לבקש רחמים על אנשי סדום אמר כך: "חלילה לך מעשות כדבר הזה להמית צדיק עם רשע, והיה כצדיק כרשע, חלילה לך, השופט כל הארץ לא יעשה משפט?!" (בראשית י"ח כ"ה). העוז שמצא אברהם בעצמו להתווכח עם קונו, ולהטיח בפניו את דעתו על ההנהגה האלוקית, נבע בוודאי מידיעתו את אלוקיו. הוא הבין שבורא העולם אינו מבקש ממנו לעשות שקר בנפשו. האלוקים חפץ לנהל דו-שיח עם האדם ועם יושר לבבו, ומתוך שיודע האדם שה' הוא אלוקי אמת, אינו חפץ שיכזבו לפניו (עיין יומא סט, ב, בענין אמירת שבחי הבורא בזמן הגלות). למרות שהאלוקים אינו צריך פרקליט שיגן על צדקת דרכו, האדם זכאי לבקש שייעשה הצדק הנתפס בדעתו האנושית.

התפיסה שגילמו אברהם ושרה בחייהם, של דבקות באלוקי החיים, התובע מהאדם לממש את חייו ואת אנושיותו, היא שעמדה לדורות להאיר לעם היהודי את דרכו, עד דורנו אנו.

אליהו פייבלזון – "נפש יהודי"

 

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

 
%d בלוגרים אהבו את זה: