פרשת השבוע

החוג למחשבת ישראל בחסות אגודת הסטודנטים

Archive for נובמבר, 2009

וישלח – מלחמת הלילה הארוך

Posted by toraportion ב- 29 בנובמבר 2009

בפרשתנו אנו קוראים על המפגש בין יעקב לעשיו, לאחר הפרידה בת עשרים השנים. כשנפרדו השניים, היה זה לאחר 'גניבת' הברכות, כשריחף על יעקב האיום (בראשית כז, מא): "יקרבו ימי אבל אבי, ואהרגה את יעקב אחי". לקראת שוב יעקב לארץ אבותיו, הוא בוחן בחשש את מצב היחסים עם אחיו. האמת העצובה שמתגלה לפניו, שאכן, עדיין לא שככה שנאת אחיו. עשיו הולך לקראתו, וארבע מאות איש עימו, ופניו למלחמה, ולא לשלום.

מכאן ואילך מספרת התורה באריכות, על כל ההכנות שעושה יעקב כדי לקדם את פני הרעה. אין פניו של יעקב מכוונות לניצחון במלחמה העומדת לפניו. הוא פועל ככל יכלתו כדי להשליט יחס של שלום וידידות בין האחים, למרות שאין לו אשליות באשר לטיב השלום שהוא עתיד להשיג בפעולותיו. עקרונות השלום המיוחל הם פשוטים, ואולי גם אכזריים, אם נרצה לומר זאת. הסעיף הראשון והמרכזי בחוזה השלום הבלתי כתוב, הוא כניעה. כניעה שעוצמתה היא בלתי נתפסת. קשה לנו לתאר סוג של יחס המתבטא בהשתחוויות בלתי פוסקות. רגע לפני המפגש, כשיעקב מתקרב אל אחיו, נאמר (שם לג, ג): "וישתחו ארצה שבע פעמים, עד גשתו עד אחיו". הסעיף השני באותו הסכם שלום, הוא העמדת פנים. ידידות נמלצת ברמה החיצונית, כשמתחתיה מסתתר חוסר אימון מוחלט. יעקב מסרב באדיבות לעצתו של אחיו להתלוות אליו וללכת יחדיו, אבל הוא מתחייב ומבטיח, ללכת בקצב שלו עד לשעיר, ארצו של עשיו, ושמה להצטרף לאחיו-אדונו (שם לג, יד). הבטחה שלא היתה בה טיפה של כנות. מעולם לא עלתה כזאת על דעתו של יעקב, וקשה לחשוב שעשיו האמין בה, אפילו בשעה שניתנה.

לקרוא את המשך הרשומה «

Posted in וישלח, ספר בראשית | מתויג: , , , , , , , , | Leave a Comment »

ויצא – קפיצת הדרך ותורת היחסות

Posted by toraportion ב- 24 בנובמבר 2009

פרשתינו פותחת בתיאור מסעו של יעקב מבאר שבע לחרן וכך נאמר: "וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה: וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ" (בראשית פרק כח פסוק י-יא),.מתוך עיון בפסוקים אלו, מסיקים חז"ל שבעת צאתו של יעקב מבאר שבע אל עבר חרן התרחשו לו מספר תופעות מופלאות.

הלשון הייחודית "וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם" מלמדת אותנו שהמפגש עם "המקום" היה מפתיע ולא צפוי, על כך מובא בתלמוד (חולין דף צא ע"ב): "מלמד שקפצה לו הארץ". פירוש 'קפצה' אינו כפי שסבורים לחשוב שהארץ קפצה והגיעה אליו, הביאור הנכון על פי רש"י (שם) הוא שהתקצרה לו הדרך, דהיינו שהלך בפרק זמן קצר מרחק הליכה רב ('קפצה' כמו "וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת יָדְךָ מֵאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן" (דברים טו, ז) שפירושו: קיפול כף היד וסגירתה).

ואם לא די בזאת, לאחר שהגיע ל"מקום" -שהתברר בדיעבד כהר המוריה- הוא נעמד להתפלל בדביקות את תפילתו הקבועה, ולאחר מכן הוא נאלץ ללון באותו מקום עקב כך שהשמש שקעה בהפתעה טרם זמנה, או בלשון חז"ל "שקעה לו חמה פתאום שלא בעונתה כדי שילין שם" (רש"י). הלשון "כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ" מתפרש ע"י חז"ל (בראשית רבה סח, י)  שה' כביכול כיבה את השמש. יעקב עמד משתומם וראה כיצד השמש אצה במהירות רבה אל עבר האופק ושוקעת, אולם רק יעקב חש בכך ולא אף אחד אחר.

בתנ"ך ובתלמוד אנו נפגשים פעמים רבות עם תופעות מעין אלו, כגון עצירת השמש אצל יהושע בן נון בגבעון (יהושע פרק י'), אצל נקדימון בן גוריון (תענית דף יט ע"ב) ובעוד מקומות.

נראה כי הפתרון לכל התופעות הללו נעוץ בשינוי קצב זרימת הזמן במצבים שונים בהם נתון האדם. אף שלכאורה אין דבר יותר יציב מן הזמן, הוא זורם בקצב אחיד כל העת, אין שום אפשרות לעצור אותו או להאט אותו ולו לרגע קט. מחוג השניות מתקתק ללא הרף וממשיך להזרים את העתיד אל עֵבר הנצח האישי של כל אחד, הנקרא עבר.

אלא שעל פי תורת הקבלה, ולמרבה הפלא מסתמן שגם המדע החדיש נוקט כך. ישנה אפשרות לתאר בדמיוננו מצבים בהם הזמן זורם בקצב שונה.

לקרוא את המשך הרשומה «

Posted in ויצא, ספר בראשית | מתויג: , , , , , , | 1 Comment »

ויצא – חלום יעקב ופתרונו

Posted by toraportion ב- 24 בנובמבר 2009

בפרשתינו פרשת ויצא מספרת התורה על חלום שחלם יעקב בדרך לחרן: "וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ" (בראשית פרק כח פסוק יב). התורה לא מסבירה מהו פתרון החלום ומהו פשר הסולם המוצב ארצה אשר ראשו מגיע השמימה, למי הכוונה במלאכי אלוקים ומה המשמעות של ה"עולים" וה"יורדים" ומהי בעצם מטרת החלום. עוד צריך להבין מה הסיבה שהקב"ה הראה ליעקב מחזה זה דווקא בדרכו לחרן.

על שאלות אלו עונה הרב ישראל ליפשיץ בפרושו "תפארת ישראל" על המשניות (אבות פרק ד אות ס) וכך כותב: "ראה סולם מוצב ארצה הוא הגוף, וראשו מגיע השמימה הוא הנפש, ומלאכי אלוקים עולים או יורדים בו, הם כחותיו, בידו להקדישן לשמים, ולהעלותן או להורידן, והזהירוהו שה' ניצב עליו ורואה ומשגיח על כל מעשיו אם טוב ואם רע, ואם שויתי לנגדך תמיד יאמר לך אל תירא וגו' ". הרי שלפי דבריו הסולם בה להורות לאדם שעליו לדעת שיש לו כוחות לפעול, ועליו להחליט אם את הכוחות שיש לו הוא מעלה, כלומר הופך אותם למעשים טובים, או מוריד, כלומר הופך אותם למעשים רעים. ועל פי זה מסביר ה"תפארת ישראל" שזו הסיבה שענין זה נרמז ליעקב דווקא אז כיון שיעקב אבינו היה בצאתו מבית אבותיו הצדיקים והלך לבית לבן הרשע, והזהירוהו בזה שלא יתעה בבית לבן.

כלומר רמזה כאן התורה על יכולת הבחירה החופשית שיש לאדם וכדברי הרמב"ם (הלכות תשובה פרק ה הלכה א): "רשות לכל אדם נתונה אם רצה להטות עצמו לדרך טובה ולהיות צדיק הרשות בידו, ואם רצה להטות עצמו לדרך רעה ולהיות רשע הרשות בידו". וראיה לכך שכל אדם באיזה מצב שלא יהיה, יש לו את היכולת לבחור בטוב או ברע, ניתן להביא מההבדל שבין לבן לרבקה, שהרי שניהם נולדו לאותו אבא וגדלו באותה משפחה ובכל זאת לבן היה רשע ואילו רבקה צדיקה, וברור שהדבר נובע מכך שהם ירשו מאביהם שני כוחות בפוטנציאל, כח רע וכח טוב, והבחירה הייתה בידיהם אם להוציא מהכח אל הפועל את הטוב או את הרע, לבן בחר בדרך הרעה ונהפך להיות רשע, ואילו רבקה בחרה בדרך הטובה ונהיתה צדיקה.

לקרוא את המשך הרשומה «

Posted in ויצא, ספר בראשית | מתויג: , , , , , , , , , | Leave a Comment »

תולדות – תפילה כהתחברות

Posted by toraportion ב- 14 בנובמבר 2009

פרשתינו מתחילה בתפילתם של יצחק ורבקה על כך שלא זכו עדין לפרי בטן "ויעתר יצחק לה' נוכח אשתו כי עקרה היא" (בראשית כה, כא). חז"ל (יבמות סד, א) מקשים מפני מה היו אמותינו עקרות? שרה ילדה בת תשעים, ברבקה נאמר "כי עקרה היא" וכן ברחל "ורחל עקרה". מסבירים חז"ל כי הקב"ה מתאווה לתפילתן של צדיקים, ועל כן עשה שיהיו עקרות, כדי שיתפללו אליו.

דהיינו שמכיון שה' רוצה כביכול שיתפללו אליו וכנראה, שתפילה עמוקה ואמיתית נובעת כאשר יש לאדם צורך גדול, עושה ה' שהצדיקים יצטרכו ישועה וכך יתפללו אליו מעומק הלב. נשאלת השאלה, הלא ה' הטוב המוחלט, והיאך בגלל רצון כביכול שלו שיתפללו אליו, הוא גורם סבל לצדיקים כדי להביאם למצב שיצטרכו להתפלל אליו? וכי אין הדבר דומה לאדם עשיר אשר מתעורר בו הרצון לתת צדקה, אך אין לו בסביבתו עני שיוכל לתת לו, ולכן שורף הוא את נכסיו של שכנו – והופכו לעני. כעת יש לו אפשרות לתת צדקה, הרי לא יחשב הדבר להטבה אלא לרשעות ורוע.

הרב אליהו דסלר בספרו "מכתב מאליהו" (חלק א) מתקן לנו טעות מסוימת בתפיסתנו אשר על סמך תפיסה זו נשאלת שאלתנו, אומר הרב דסלר כי כוונת המאמר הקב"ה מתאווה לתפילתן של צדיקים, אינה שכביכול הקב"ה צריך או רוצה למענם את התפילה, אלא כוונת המאמר – למען הצדיק, למען האדם הקב"ה רוצה שהאדם יזדקק לו ויתפלל אליו. אך הדברים סתומים מפני מה טוב לו לאדם שיצטרך להתפלל לשם הבנה זו עלינו להעמיק במהות הקשר בורא – אדם.

רמב"ם בתחילת הלכות יסודי התורה כותב "יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון והוא ממציא כל הנמצא וכל הנמצאים מן שמים וארץ ומה ביניהם לא נמצאו אלא מאמיתת המצאות"

לקרוא את המשך הרשומה «

Posted in ספר בראשית, תולדות | מתויג: , , , , , , , | 1 Comment »

תולדות – מהי האמת?

Posted by toraportion ב- 14 בנובמבר 2009

בפרשתינו התורה מספרת כיצד יצחק מתכנן לברך את עשו ושולח אותו קודם לשדה להביא לו ציד, ובינתיים רבקה אומרת ליעקב שיגיע ליצחק אביו כביכול בתור עשו ובכך יקבל את הברכה במקום עשו. סיפור זה מעורר כמה תמיהות, הרי מעשה זה של רבקה נראה לכאורה בהסתכלות שטחית כמעשה של מרמה, וברור שדבר זה צריך בירור. ועוד קשה וכי איך שיך לקבל ברכה ברמאות הרי הברכה כלל לא תחול עליו שהרי מדובר בברכה בטעות, וכן צריך להבין שאם מדובר כאן ברמאות מדוע כאשר נודע ליצחק דבר המרמה הסכים בדיעבד למעשה, כנאמר "וַיֹּאמֶר מִי אֵפוֹא הוּא הַצָּד צַיִד וַיָּבֵא לִי וָאֹכַל מִכֹּל בְּטֶרֶם תָּבוֹא וָאֲבָרֲכֵהוּ גַּם בָּרוּךְ יִהְיֶה" (בראשית פרק כז פסוק לג).

הרמב"ן (שם פסוק ד) מסביר שבאמת הברכה היתה צריכה להגיע ליעקב, שהרי הסיבה שיצחק רצה לברך את עשו היתה בגלל שהוא היה הבכור, אבל הרי עשו מכר ליעקב את הבכורה כמתואר קודם בפרשתינו. ובכך הוא ויתר על כל הזכויות שמגיעות לבכור כולל הברכות, אלא שעשו לא סיפר ליצחק שבאמת הברכות מגיעות ליעקב. וא"כ יוצא, שעשו הוא זה שרצה לקבל את הברכות ברמאות. ולכן מובן שכאשר נודע ליצחק את דבר המכירה הסכים שבאמת הברכות היו צריכים להגיע ליעקב ואמר "גם ברוך יהיה". וכך הדברים מתוארים במדרש תנחומא (הובא ברש"י בראשית כז, לו) "למה חרד יצחק, אמר שמא עון יש בי שברכתי הקטן לפני הגדול, ושניתי סדר היחס. התחיל עשו מצעק ויעקבני זה פעמים, אמר לו אביו מה עשה לך, אמר לו את בכורתי לקח, אמר בכך הייתי מצר וחרד שמא עברתי על שורת הדין, עכשיו לבכור ברכתי, גם ברוך יהיה".

אמנם עדין צריך להבין שאף שבאמת יעקב קיבל את מה שהיה מגיע לו, אבל כיצד היה מותר לו לעשות מעשה של שקר, להגיע בתור עשו, הרי התורה הזהירה "מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק" (שמות כג, ז). ואדרבה מצינו בדברי חז"ל שיעקב אבינו מוכתר במידת האמת וכמו שנאמר (מיכה ז, כ) "תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב" ובמדרש תהלים (מזמור טו) נאמר: "ודובר אמת. זה יעקב" וא"כ כיצד הדברים מתישבים.

הרב אליהו דסלר בספרו "מכתב מאליהו" (מדור ראשון עמ' 94)  מבאר את המושג "אמת", וכך כותב: "מהו אמת ומהו שקר? בתחילת חינוכנו הביננו, שאמת הוא כשמספרים עובדות כמו שאירעו, ושקר, כשמשנים מזה. אך זהו רק באופנים פשוטים, אבל למעשה יש הרבה אופנים שבהם אין הדבר כן. לפעמים אסור לומר דברים כמו שהם, כמו לספר מה שיש בו פגם לחבירו, בלי תועלת והכרח, ולפעמים צריך דוקא לשנות, כשהאמת לא יועיל אלא יזיק, כי אז מה שנראה כאמת הוא שקר, שמוליד תוצאות של רע, ומה שנראה כשקר מביא לתכלית האמת". כלומר אמת ושקר נמדדים לפי התוצאה כאשר המטרה של אמירת הדברים היא להגיע לתוצאה חיובית המעשה נקרא דבר אמת, ואילו כאשר מטרת הדברים היא לתכלית הרע המעשה נקרא דבר שקר אף שהעובדות נכונות. ולכן מסכם הרב דסלר שאמת הוא מה שמביא לטוב ולרצון הבורא, ושקר הוא מה שנותן הצלחה לכוחות הרע.

לקרוא את המשך הרשומה «

Posted in ספר בראשית, תולדות | מתויג: , , , , , , , , , , , , , , | Leave a Comment »

חיי שרה – לדרכם של אברהם ושרה

Posted by toraportion ב- 8 בנובמבר 2009

פרשתינו פותחת במותה של האם העברית הראשונה, ומסתיימת במותו של אברהם, אביהם של כל יהודי הדורות, עד ימינו אלה. אבלו של אברהם על מותה של שרה, מופיע בתורה בפסוק אחד קצר, "ויבוא אברהם לספוד לשרה ולבכותה" (בראשית כג, ב) , ואילו במותו של אברהם אין התורה מזכירה אבל כלל. נראים הדברים, שרק במישור האישי, היה מקום לאבל ולמספד, לבכי ולכאב על מותה של שרה. אברהם האיש, איבד במותה את חברתו ואת אשת בריתו, שהלכה עימו יחדיו דרך ארוכה וקשה, וכדברי חז"ל, (סנהדרין דף כב עמוד ב) "אין אישה מתה אלא לבעלה". במותו של אברהם, לא היה כבר מי שישא את האבל הפרטי הזה, שהרי, אין האיש מת אלא לאשתו, ולפיכך לא הזכירה התורה שום אבל או בכי. מבחינתם של הדורות הבאים, מותם של אברהם ושרה, לא נתפס כמוות וכחדלון. השניים העמידו בעמל חייהם את היסודות לבנין העם היהודי, כשהם יציבים ואיתנים דיים, והסתלקותם מעולמנו היה סיום מוצלח ושלם של מפעלם הגדול. אולי היה מתאים לציין את מותם במסיבת סיום, של חייהם השלמים. התורה מדברת על זקנתו של אברהם במילים, "ואברהם זקן בא בימים"(בראשית כד, א), כאילו היו כל ימיו אצורים ושמורים בכיסו, כשכל אחד מהם פעל את פעולתו הראויה והרצויה, והיא עומדת לפנינו ניצבת על עומדה, כשגם הסופה העוצמתית והסוערת ביותר לא תוכל לה.

אברהם ושרה, העמידו בחייהם יסוד רוחני ורעיוני איתן ויציב, הנטוע באדמתו של עולם כבר שלושת אלפים שנה כעץ עושה פרי, כשתמורות ההיסטוריה הארוכה הזו, לא אבדו את כוחו ואת חיותו, ועדיין פירותיו נאכלים ומשביעים את נפשו הרעבה של האדם היהודי. גם מעבר לגבולות העם היהודי, בין עמים ואומות אחרים, נתן האילן את פירותיו. ענפים רבים מסתעפים מן האילן הזה, כשכל ענף מקבל את צביונו שלו, השונה מן המקור, אבל בכל זאת נשאר בכל אחד מהם, משהו מן הטעם המקורי של העץ ופירותיו. אמונת הייחוד, המונותיאיזם, כפי שהיא מכונה, קבלה גרסאות שונות בארצות תבל, אבל לעולם אין לטעות ביחסו של הענף אל השורש. גם המושגים המוסריים שהניח אברהם בעולם, של חסד ומשפט, אמת וצדקה, נתנו אותותיהם בתרבויות שונות. הקב"ה בירך את אברהם בברכה, "ונברכו בך כל משפחת האדמה" (בראשית יב, ג). ואכן, עד ימינו דרכו של אברהם היא סמל ודוגמה ברוב רובו של העולם התרבותי. וכל אחד מתברך ומברך את בניו שילכו בדרך הישרה מבית מדרשו של אברהם. אלה שמים את הדגש על המשפט, אלה על החסד, ואלה על האמונה. לכל קבוצה יש את אברהם שלה, ובלי ספק קיים מרחק בין כל התפיסות הללו לבין המקור, אבל רישומו של אברהם ניכר היטב על כל משפחות האדמה.

אבל אברהם נתברך גם בברכה, "ואעשך לגוי גדול" (בראשית יב, ב), ושרה נתברכה, "והיתה לגויים" (בראשית יז, טז). וברכות אלו מתקיימות, ללא שום ספק, בנוכחותו של העם היהודי בהיסטוריה. עם ישראל החזיק בתוכו את מורשתם של אברהם ושרה, במלוא מובן המילה. הרעיון האברהמי בא לידי מיצוי בתורה שניתנה בסיני, וזו לא סרה מעולם מישראל.

לקרוא את המשך הרשומה «

Posted in חיי שרה, ספר בראשית | מתויג: , , , , , , , | Leave a Comment »

וירא – אברהם המאמין וגומל החסד

Posted by toraportion ב- 1 בנובמבר 2009

בפרשת וירא ממשיכה התורה לתאר את הדמות של אברהם אבינו. קיים ניגוד בולט בין אברהם של פרשת וירא, לבין אברהם של הפרשה הקודמת. בפרשת לך לך אברהם עסוק בחייו הרוחניים האישים ובעזרה לבני משפחתו [הברית עם אלוקים, ברית המילה, והבטחת הארץ. קשורה לתחום האישי. המלחמה למען הצלת לוט קשורה לתחום המשפחתי]. בפרשת וירא, תחום הפעילות של אברהם עולה מדרגה והוא פונה אל כלל החברה, הוא מנהל "משא ומתן" עם אלוקים בקשר להצלת סדום. וכן כורת ברית עם אבימלך, לאחר כריתת הברית התורה מסיימת וכותבת "ויטע אשל בבאר שבע ויקרא שם בשם ה' אל עולם" (בראשית כא, לג). הפסוק כפשוטו לא מובן, מה הקשר בין נטיעת עץ האשל לבין הקריאה בשם ה'? זאת ועוד, מה פשר הקריאה בשם ה'?

המעניין הוא שהרמב"ם (פרק א' מהלכות ע"ז) סבור שהקריאה בשם ה' תחת האשל מהווה את פסגת עבודתו של אברהם אבינו. הרמב"ם שם מאריך לתאר את המהפכה האמונית שעברה על אברהם מהיותו עובד ע"ז עד למהפכה הגדולה בו הוא מגיע להכרה מונותאיסטית, אמונה באל אחד. וזה לשונו: "והיה מהלך וקורא ומקבץ העם מעיר לעיר ומממלכה לממלכה עד שהגיע לארץ כנען והוא קורא שנאמר "ויקרא שם בשם ה' אל עולם", וכיון שהיו העם מתקבצין אליו ושואלין לו על דבריו היה מודיע לכל אחד ואחד כפי דעתו עד שיחזירהו לדרך האמת עד שנתקבצו אליו אלפים ורבבות והם אנשי בית אברהם ושתל בלבם העיקר הגדול הזה וחבר בו ספרים". כלומר שיא המדרגה של אברהם אבינו היא הפצת האמונה תחת אותו אשל.

לקרוא את המשך הרשומה «

Posted in וירא, ספר בראשית | מתויג: , , , , , , , , | 1 Comment »