האזינו – תוכחה שהיא שירה

פרשת האזינו רובה ככולה היא דברי שירה שאמר משה לעם ישראל כנאמר בסוף הפרשה "וַיָּבא משֶׁה וַיְדַבֵּר אֶת-כָּל-דִּבְרֵי הַשִּׁירָה-הַזּאת בְּאָזְנֵי הָעָם הוּא וְהוֹשֵׁעַ בִּן-נוּן" (דברים לב, מד), הרמב"ן (שם לא, יט) כותב את הסיבה שנקראת שירה "ויקראה שירה, כי ישראל יאמרוה תמיד בשיר ובזמרה", אלא שדבר זה צריך ביאור שהרי מעיון ראשוני בפרשה הדברים נראים יותר כאמירת תוכחה לעם, וכן נראה מדברי רש"י בתחילת הפרשה על הפסוק "הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי פִי" (דברים פרק לב פסוק א) וכותב רש"י: "האזינו השמים – שאני מתרה בהם בישראל ותהיו אתם עדים בדבר" כלומר השמים והארץ הם עדים לדברי האזהרה וההתראה של משה. וא"כ צריך להבין כיצד תוכחה יכולה להיות שירה? ועוד צריך להבין מה ראה משה להוסיף תוכחה נוספת על השתים שכבר נאמרו קודם בפרשת "כי תבוא" ובפרשת "בחוקתי"? נעמוד על שאלה נוספת, רבינו ניסים (מובא בתוספות מגילה דף לא, ב ד"ה קללות) כותב שהסיבה שקוראים את פרשת נצבים לפני ראש השנה כיון שיש בה קללות ורוצים לסיימם לפני ראש השנה שתכלה שנה וקללותיה, ומקשה שם התוספות א"כ מדוע לא מקדימים את פרשת האזינו שגם בה יש קללות?

הרב יחזקאל סרנא זצ"ל בספרו "דליות יחזקאל" (ח"א עמוד תעט) מסביר שמדובר כאן בשני סוגי תוכחות שונים לגמרי, התוכחות שב"החוקתי" וב"כי תבוא" עניינם הוא שכר ועונש, אם תשמעו תקבלו שכר, ואם לא תשמעו תקבלו עונש, ואילו התוכחה שבפרשת האזינו ענין אחר יש בה, וכדברי הרמב"ן (שם פסוק מ) "והנה אין בשירה הזאת תנאי בתשובה ועבודה, רק היא שטר עדות שנעשה הרעות ונוכל, ושהוא יתברך יעשה בנו בתוכחות חימה, אבל לא ישבית זכרנו, וישוב ויתנחם ויפרע מן האויבים בחרבו הקשה והגדולה והחזקה, ויכפר על חטאתינו למען שמו", כלומר אין כאן אמירת תנאים מה יקרה אם תקים ומה יקרה אם לא, אלא מדובר כאן על סיפור עובדות, וכמו שנאמר בתחילת השירה (שם פסוק ז) "זְכר יְמוֹת עוֹלָם בִּינוּ שְׁנוֹת דּר וָדר שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ זְקֵנֶיךָ וְיאמְרוּ לָךְ", כל עיקרה של שירה זו היא להביא את עם ישראל לידי הסתכלות והתבוננות, התבוננות בכך שהקב"ה עשה עמנו טובות רבות, ואילו עם ישראל השיב רעה תחת טובה, וכמו שנאמר (שם פסוק ו) "הַ לְיהוָֹה תִּגְמְלוּ-זאת עַם נָבָל וְלֹא חָכָם הֲלוֹא-הוּא אָבִיךָ קָּנֶךָ הוּא עָשְׂךָ וַיְכנֲנֶךָ" ומסביר הרמב"ן "הזאת תגמלו את השם על הטובות שעשה עמכם, עם נבל שהוא משלם רעה תחת טובה, ולא חכם לדעת כי לנפשם גמלו הרעה הזאת …כי הכתוב מוכיח את ישראל ומזכיר הטובות אשר עשה השם עמהם והם גמלו להם רעה תחת טובה", וכן יש בשירה התבוננות בפסגות העליונות ביותר שזכו לעלות אליה, ואף שירדו ממנה לעתיד לבוא ישובו אל מעלתם כבראשונה. וכן מספרת השירה שהקב"ה בחר בעם ישראל להיות העם הנבחר, עם השם, אור לגויים, וכמו שנאמר "כִּי חֵלֶק יְהוָֹה עַמּוֹ יַעֲקב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ" (שם פסוק ט).

האזינו – השירה והתשובה

פרשת האזינו עוסקת בשירה שהיתה לעד בבני ישראל. משה רבינו נפרד מהעם אותו הוציא ממצרים אל הר סיני, קיבל עבורו תורה, התפלל בעדו תמיד, והוביל אותו במשך ארבעים שנות המדבר אל הארץ המובטחת, אל העתיד הטוב המצפה לו.

והנה בסוף הפרשה הקודמת מודיע הקב"ה למשה שלאחר הכל, העתיד גרוע מאוד, "וקם העם הזה וזנה אחרי אלוהי נכר הארץ, ועזבני והפר את בריתי אשר כרתי איתו" והעונש לא יאחר לבוא, "וחרה אפי בו ביום ההוא ועזבתים, והסתרתי פני מהם והיה לאכול" (דברים לא, טז-יז) .

הידיעה הזו יכולה לגרום ליאוש מוחלט, אחרי כל המסלול הנורא שעשה משה עם העם, ונשא אותו "כאשר ישא האומן את היונק" (במדבר יא, יב), אחרי כל המוסר, העדות, החוקים והמשפטים, ובמיוחד אחרי הכניסה לארץ, העם יעזוב את ה', אם כן מהי התקווה? מה יגרום לעם הזה להגיע אי פעם לעתיד טוב יותר משמעותי יותר, מתי יעבוד העם את ה' באמת? אם כישלון אדיר כזה צפוי להם, למרות כל הדברים אשר ראו עיניהם, ומיד מתעוררת השאלה, האם יש סיכוי?

הקב"ה בעצמו משיב כביכול את התשובה, "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל, שימה בפיהם, למען תהיה לי השירה הזאת בבני ישראל" (דברים לא, טז-יז). והכוונה היא לכתוב וללמוד את פרשת שירת האזינו שהיא זאת שתעמוד להם, כאשר יעזבו בני ישראל את ה' ואת דרך התורה, וכתוצאה מכך יעזוב אותם ה' וימצאום רעות רבות וצרות, הרי הקריאה והעיון בשירה הזאת, הכוללת את כל ימי עולם, תצליח להשיב אותם, את לבם לאלוקי אבותיהם, "וענתה השירה הזאת לפניו לעד, כי לא תישכח מפי זרעו" (שם פסוק כא).

ראש השנה – יום הדין וייעוץ נישואין

אחד מידידי, יועץ נישואין במקצועו, שיתף אותי פעם ברזי המקצוע שלו. כאשר מגיע בפני, כך אמר, זוג לייעוץ, הם מלאים בדרך כלל טענות רבות זה על זו וזו על זה. בתחילה אני שומע את השטף הראשון, שלפעמים הוא חמור וקשה עד מאד, ונותן להם לשפוך את סערת הרגשות הראשונית. זאת כדי ליצור אוירה רגועה יותר, להמשך הדיון. אחר כך, אני רגיל להציג בפניהם שאלה אחת, גורלית ומשמעותית. האם אתם חפצים בהמשך הקשר? האם אחרי כל הטענות, העוינות והכעס, עדיין אתם מעונינים בשיתוף ביניכם?

פעם, כך סיפר, השיב לו בעל אחד על שאלה זו: האם זוהי התשובה שלך לכל הטענות הקשות שלי? וכי אם אני עדיין רוצה להמשיך את הנישואין שלנו, זה כבר מבטל את כל העוולות והפשעים שעשתה אשתי? האם זה אומר שאני סולח לה באמת על הכל? הרי היא זלזלה בי והשפילה את כבודי! עד עתה אני מתרתח בתוך ליבי כשאני נזכר  במה שהיה אז, באותו ערב שבת אומלל! ומה יהיה עם ההרגלים המוזרים והמשונים שלה? ומה עם. . .

עוד רגע קט, וגם האישה היתה חוזרת לטענותיה וכעסיה. כנראה שני הצדדים לא היו בבחינת טלית שכולה תכלת.

בניגוד לנורמות המקצועיות של ידידי, המחייבות תמיד להיות קשוב ומוכן לשמוע, בפעם הזאת הפסיק היועץ את הבעל באמצע דבריו. הוא חשש שמא יחזור ויתעורר גל הטענות וההאשמות, ובזה לא ראה כל תועלת. אני אסביר לכם את הענין, כך אמר לזוג.

השאלה שהצגתי בפניכם, אמורה לקבוע את אופיו של המשך הדיון בצורה מכרעת. היא, בעצם, קובעת את מגמת הדיון כולו. אם מגמתכם איננה לייצב ולחדש את חיי הנישואין ואת הקשר ביניכם, אז אתם באתם אלי כאל שופט. תפקידי יהיה, א"כ, לחפש את הצדק ואת היושר. מי אשם במעשיו, ומי צודק בהתנהגותו. לא ברור שזהו תפקידי, שהרי אינני דיין, כי אם יועץ נישואין, אבל זה מה שאתם, בעצם, מבקשים ממני. אבל אם רצונכם לחיות יחד עדיין קיים, אז מקבל כל הסיפור פנים חדשות. במקרה כזה איננו מחפשים את הצדק בוויכוח ביניכם. אנו מבקשים למצוא דרך לפתור את הבעיות, כדי ששניכם תהיו מרוצים. אין זה אומר, כמובן, שאין משמעות לטענות של כל אחד מכם. ההיפך הוא הנכון. כל הפרעה או כאב שחש אחד מכם, יש להם מקום ומשקל במערכת היחסים שלכם, ועלינו להתייחס אליה, כדי שחייכם יזרמו בנעימות ובחופשיות. יתכן אפילו שבמהלך כזה עלינו לדייק בכל פרט יותר מאשר במשפט, אבל איננו ניגשים לענין מנקודת מבט של צדק ומשפט, אלא מתוך רצון טוב לתקן ולשפר, ולפתור את הבעיות. הפתרון יכול להיות קל או קשה, ופעמים רבות הוא יהיה גם כואב, שהרי כרוכים בו הרגלים מושרשים ותכונות אופי מוטבעות, אבל המגמה תהיה ברורה. להביא לשיפור מערכת היחסים, לשביעות רצונם של שני הצדדים.

נצבים – האם זה אפשרי להשתנות

עומדים אנו בעיצומם של ימי הרחמים והסליחות, ימים המיוחדים לשיפור המעשים ועשיית חשבון נפש, ואכן גם פרשת השבוע, פרשת נצבים עוסקת בכך וכנאמר "וְהָיָה כִי יָבֹאוּ עָלֶיךָ כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה אֲשֶׁר נָתַתִּי לְפָנֶיךָ וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ בְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִדִּיחֲךָ יְהֹוָ-ה אֱלֹהֶיךָ שָׁמָּה: וְשַׁבְתָּ עַד יְהֹוָ-ה אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ כְּכֹל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם אַתָּה וּבָנֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ" (דברים פרק ל א-ב) בפסוקים אלו התורה מבטיחה שעתידים ישראל להתחרט על מעשיהם הרעים ולשוב לדרך הישרה.

לדעת הרמב"ן גם מה שנאמר בהמשך הפרשה: "כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא" (שם פסוק יא), עוסקת בענין זה, שכוונת הפסוק היא שאותו מעשה של עזיבת הדרך הרעה שהזכירה התורה קודם שעתידים ישראל לעשות, הוא דבר שכל אחד ואחד יש בכוחו לעשות.

הרמב"ם (הלכות תשובה פרק ב הלכה ב) מבאר כיצד על האדם הרוצה לשפר את מעשיו לנהוג, וזה לשונו: "…שיעזוב החוטא חטאו ויסירו ממחשבתו ויגמור בלבו שלא יעשהו עוד ..וכן יתנחם על שעבר …ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם …וצריך להתודות בשפתיו ולומר עניינות אלו שגמר בלבו", כלומר האדם הרוצה לשנות את דרכיו ומנהגיו הרעים ומחליט לפתוח דף חדש, עליו לעשות ארבעה דברים, דבר ראשון עזיבת החטא, כלומר להתחיל בפועל ללכת בדרך הישרה, דבר שני קבלה לעתיד, שיחליט בלבו שלא יחזור שוב על אותם מעשים רעים לעולם, כלומר קודם סור מרע ואח"כ עשה טוב, דבר שלישי חרטה שעיקרה בלב כלומר להתחרט באמת ובתמים על המעשה הרע שעשה, ודבר רביעי וידוי, והוא אמירת הדברים בפיו כלומר אף שברור שהחרטה צריך להיות מעומק הלב אבל יש גם צורך שיגיד את מילות החרטה בפה, שבאופן זה יהיו לדברים יותר השפעה על האדם.

ומוסיף הרמב"ן שדברים אלו שעל האדם השב מדרכו הרעה לעשות, מרומזים בהמשך הפרשה שנאמר שם "כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ" (שם פסוק יד) וכך מפרש הרמב"ן: "וזה טעם בפיך ובלבבך לעשותו – שיתודו את עוונם ואת עון אבותם בפיהם, וישובו בלבם אל ה', ויקבלו עליהם היום התורה לעשותה לדורות", כלומר "בפיך" – הכוונה לוידוי דברים שהוא בפה, "בלבבך" – הולך על החרטה שהיא בלב, "לעשותו" – הכוונה על הקבלה לעתיד.

וילך – מה לתינוקות ולמעמד הקהל

בפרשתינו התורה מצווה על מצוות הקהל הנוהגת פעם בשבע שנים במוצאי שנת השמיטה, וכך נאמר: "וַיְצַו מֹשֶׁה אוֹתָם לֵאמֹר מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים בְּמֹעֵד שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה בְּחַג הַסֻּכּוֹת: בְּבוֹא כָל יִשְׂרָאֵל לֵרָאוֹת אֶת פְּנֵי יְהֹוָ-ה אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר תִּקְרָא אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת נֶגֶד כָּל יִשְׂרָאֵל בְּאָזְנֵיהֶם" (דברים לד, י-יא) ובהמשך (שם פסוק יב) התורה מפרטת מיהם המחויבים במצוה זו "הַקְהֵל אֶת הָעָם הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ לְמַעַן יִשְׁמְעוּ וּלְמַעַן יִלְמְדוּ וְיָרְאוּ אֶת יְהֹוָ-ה אֱלֹהֵיכֶם וְשָׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת".

וכך פסק הרמב"ם (הלכות חגיגה פ"ג ה"א) "מצות עשה להקהיל כל ישראל אנשים ונשים וטף בכל מוצאי שמיטה בעלותם לרגל ולקרות באזניהם מן התורה פרשיות שהן מזרזות אותן במצות ומחזקות ידיהם בדת האמת".

מצוה זו יוצאת דופן בכך שהתורה מצוה שגם הילדים הקטנים ישתתפו בה, ואף שבכל התורה קטנים פטורים מכל המצוות, חידשה כאן התורה שהקטנים מחויבים להשתתף במצוה זו, השאלה הנשאלת היא מה התועלת בהבאת הקטנים למעמד ההקהל.

הרמב"ן מפרש שמדובר בילדים שיכולים להבין את מה שנאמר, ולכן ראוי להביאם כדי להרגיל ולחנך אותם למצוה זו. אומנם המאירי בספרו "בית הבחירה" (ריש חגיגה) למד שהתורה מדברת אף על קטנים שכלל לא הגיעו לגיל חינוך. ואילו ה"אור החיים" כותב שהתורה מדברת אף על קטני קטנים שאינם מבנים דבר שגם אותם חייבים להביא. וא"כ לפי פרושים אלו חוזרת השאלה למקומה וכי איזה תועלת יש בהבאת התינוקות.

הגמרא במסכת חגיגה (דף ג, א) "מתיחסת לשאלה זו וכך שואלת: "טף למה באין?" ועונה הגמרא "כדי ליתן שכר למביאיהן". כלומר התועלת היא לא לתינוקות אלא שההורים יקבלו על כך שכר. אלא שעל טעם זה קשה, שאם הקטנים מובאים רק כדי ליתן שכר למביאם, יכלה התורה לצוות שישאו עימהם משאות גדולות של עצים ואבנים, שהרי הטף שלא הגיע לחינוך ואינו מבין את מה שרואה בבית המקדש הרי הוא לכאורה כמשא כבד ללא תועלת.