פרשת השבוע

החוג למחשבת ישראל בחסות אגודת הסטודנטים

ואתחנן – שמע ישראל, רבי עקיבא ותשעה באב

Posted by toraportion ב- 27 ביולי 2009

תקנה קדומה בישראל קובעת, שיהיה סדר של קריאה בתורה בציבור, מדי שבת, כך שיסיימו את התורה בתקופת זמן ידועה. המנהג הבבלי העתיק, שפשט בכל קהילות ישראל, הוא לסיים את כל התורה מדי שנה. לצורך זה חלקו את התורה לחמישים וארבע פרשיות, הנקראות, בדרך כלל, פרשה מדי שבת, כשפרשת בראשית נקראת בשבת שאחרי חג הסוכות, והפרשה האחרונה, וזאת הברכה, נקראת בשמחת תורה, הוא היום השמיני של חג הסוכות.

כיון שמספר השבתות בשנה אינו קבוע, אנו נאלצים לפעמים לחבר שתי פרשות, ולקרוא אותן בשבת אחת. דבר זה יוצר אפשרויות שונות כיצד לסדר את הקריאה. השנה חברנו את פרשיות מטות מסעי, וזאת כדי לקיים מנהג המוזכר ברמב"ם (הלכות תפילה פרק יג הלכה ב), לקרוא פרשת ואתחנן בשבת שאחרי תשעה באב.

לא נתבאר בדברי הרמב"ם, מהו הקשר בין פרשת ואתחנן לתשעה באב, ומדוע יצר המנהג חיבור בין השניים. דבר זה פותח פתח להשערות שונות, כשקשה, כמובן, לקבוע דבר ברור בענין, אבל אין זה מונע מאיתנו להציג השערה, הנראית לנו סבירה, ויש בה כדי לתת לנו תפיסה של עומק במעבר בין האבל העמוק של תשעה באב, בחזרה אל השגרה של כל ימות השנה.

עצם הצורך ליישב בליבנו את תשעה באב ואבלות החורבן יחד עם עבודת האלוקים הרגילה, אינו המצאה שלנו. חז"ל תקנו לנו להפטיר בנביא שבע שבתות אחרי תשעה באב בהפטרות של נחמה. לאמור, תשעה באב מעמיד אותנו מול נקודת המשבר ביחסים בין הקב"ה לעם ישראל. הריחוק והכעס, ההסתר וההשפלה, שבאו לידי ביטוי בחורבן המקדש, וחזרו ובאו לידי ביטוי מפעם לפעם במאורעות הגלות, ממלאים את חללו של יום האבל הלאומי הגדול. לא פשוט לחוות את עוצמת האבל, ולחזור משם לעבודת ה' מתוך שמחה, כפי שנדרש מאיתנו בכל ימות השנה. כדי להדגיש שהגלות איננה ביטול של הקשר, והאהבה האלוקית אלינו עומדת וממתינה לשעת הכושר, אנחנו קוראים מדי שבת בשבע השבתות הקרובות, קטעים מנבואות הנחמה של ישעיהו הנביא. רק מן הצירוף של ימי האבל, יחד עם תקופת הנחמה, עולה בידינו הפרספקטיבה הנכונה על מערכת הקשר. מתחת לתהומות היגון ולייסורי הגלות, מסתתרת אהבה אין קץ, והתוכנית העליונה הולכת ומתגשמת. כל מה שעושה הקב"ה, לטוב הוא עושה.

לא תמיד יכול האדם להשיג בדעתו את המהלך הזה. לפעמים הרע נראה כל כך ברור ומוחלט, שלא נראית לעינינו שום נקודת אור. אבל זוהי אמונת ישראל המרכזית, שהחזיקה אותנו במשך מאות דורות של גלות ארוכה וקשה.

כדי להדגיש זאת יותר, אנו פותחים את תקופת הנחמה בפרשת ייחוד השם. הפסוק המרכזי ביותר במהלך חייו של יהודי, 'שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד', נמצא בפרשת ואתחנן (פרק ו פסוק ד), ולפי המנהג הוא נקרא בשבת שאחרי תשעה באב.

אנחנו יודעים שרבי עקיבא, גדול חכמי ישראל כבר כאלפיים שנה, בשעה שהוציאוהו להורג, קרא את הפסוק הזה, ויצאה נשמתו באחד. בקוראו את הפסוק הזה בשעת יציאת נשמתו, הוא נתן לפסוק פירוש מיוחד, עמוק יותר ממה שנראה בקריאה פשוטה של הפסוק. ה' אלוקינו, שבחר בנו ולקח על עצמו את הדאגה לנו, מאז בחירת אברהם, דרך יציאת מצרים, ועד הגאולה העתידה, הוא ה' אחד. הוא האלוקים היחידי, שאין מי שימנע ממנו את הגשמת מטרתו. כל האירועים המתרחשים בעולם, גם הכואבים והמשפילים ביותר, אינם אלא חלק מתוכנית אלוקית גדולה.

רבי עקיבא לא הגיע לתפיסה הזו ברגעים האחרונים של חייו. היה זו מסקנה עמוקה, שצמחה בליבו של האיש הגדול במשך עשרות שנים. רבי עקיבא היה האיש, שהיה רגיל לומר על כל דבר ודבר שאירע לו: כל מה שעושה הקב"ה, לטובה הוא עושה (כך סופר בתלמוד, ברכות דף ס עמוד א). בשלושה מקומות בתלמוד מסופר על אירועים שפגשו רבי עקיבא וחביריו, כשהחברים בכו לראותם, ורבי עקיבא היה שוחק. נעתיק כאן אחד מהם המובא במסכת מכות (דף כד עמוד ב), הנוגע לחורבן בית המקדש.

"פעם אחת היו עולין (רבי עקיבא וחבריו) לירושלים, כיון שהגיעו להר הצופים קרעו בגדיהם. כיון שהגיעו להר הבית, ראו שועל שיצא מבית קדשי הקדשים. התחילו הן בוכין ורבי עקיבא מצחק. אמרו לו, מפני מה אתה מצחק? אמר להם, מפני מה אתם בוכים? אמרו לו, מקום שכתוב בו (במדבר א, נא) והזר הקרב יומת, ועכשיו שועלים הלכו בו, ולא נבכה?! אמר להן, לכך אני מצחק, באוריה (הנביא) כתיב (מיכה ג, יב), לכן בגללכם ציון שדה תחרש, בזכריה כתיב (זכריה ח, ד) עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים, עד שלא נתקיימה נבואתו של אוריה, הייתי מתיירא שלא תתקיים נבואתו של זכריה, עכשיו שנתקיימה נבואתו של אוריה בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת. אמרו לו, עקיבא, ניחמתנו! עקיבא ניחמתנו!"

רבי עקיבא, שהוא ראש חכמי תורה שבעל פה, לימד אותנו להעמיק בפסוק שמע ישראל. ממנו למדנו להבין, שרצון אלוקי אחד עומד בתשתית כל האירועים כולם. ממנו למדנו להתבונן דרך מאורעות הגלות, ולרדת אל מעבר להם. גם כשהכול נראה שחור, ובמבט הרגיל אין נקודה של אור בקצה המנהרה, אמונת הייחוד נותנת לנו את המבט העמוק והמורכב. ה' הוא אלוקינו, והוא אחד בכל מצב. וכדברי חז"ל על הפסוק (תהילים קא, א), "חסד ומשפט אשירה לך ה' אזמרה". ואמרו על זה בגמרא (ברכות דף ס, עמוד א), "אם חסד אשירה ואם משפט אשירה".

כשאנו קוראים את הפסוק 'שמע ישראל' מיד לאחר תשעה באב, אנו מבינים אותו בהבנה שנפח בו רבי עקיבא בשעת יציאת נשמתו. דרך הפסוק הזה אנו נותנים פירוש חדש למציאות של הגלות. האבל של תשעה באב מקבל פנים חדשות, ואנו מסוגלים לקבל את תנחומי ישעיהו הנביא, ולהתנחם מאבלנו. כך אנו שומעים באוזנינו את דברי הקב"ה לרחל אמנו (ירמיהו לא, טו-טז) כאילו הם מכוונים אלינו, "מנעי קולך מבכי, ועיניך מדמעה, כי יש שכר לפעולתך נאם ה', ושבו מארץ אויב. ויש תקווה לאחריתך נאם ה', ושבו בנים לגבולם".

אין ספק שמכוחה של אמונה זו הגענו עד הלום, ואיתה נלך גם בעתיד, עד שיאיר לנו אורו של מלך המשיח.

אליהו פייבלזון – "נפש יהודי"

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

 
%d בלוגרים אהבו את זה: