פרשת השבוע

החוג למחשבת ישראל בחסות אגודת הסטודנטים

דברים – מבכי לתקוה

Posted by toraportion ב- 23 ביולי 2009

השבת שלפני תשעה באב נקראת שבת חזון על שם ההפטרה שקוראים בבית הכנסת בשבת זו המתחילה במילים "חזון ישעיה בין אמוץ" (ישעיה פרק א), העוסקת כולה בחורבן ירושלים. באופן קבוע פרשת השבוע של שבת זו היא פרשת דברים, בפרשה זו משה רבינו סוקר את האירועים שעברו על עם ישראל בארבעים שנות הנדודים במדבר

בתוך רצף האירועים הנזכרים בפרשת דברים, בתוך הדיבורים שמשה רבינו מדבר אל כל ישראל, נמצאת הפרשה העצובה ביותר בתולדותינו, פרשת המרגלים, משה שולח שנים עשר אנשים, הנכבדים ביותר בעם לתור את הארץ, לברר "את הדרך אשר נעלה בה, ואת הערים אשר נבוא אליהן" (דברים א, כב).  הם שבים ומערערים את האמונה של העם בה', וגורמים עיכוב בכניסה לארץ של ארבעים שנה, והגרוע מכל, הם יוצרים מצב חדש, בו הארץ המובטחת כבר לא כל כך בטוחה, הם נטעו את השרשים לגלויות העתידות,כך לימדו חכמינו ז"ל (סנהדרין דף קד עמוד ב): "בכה תבכה בלילה", שתי בכיות הללו למה? אמר רבה אמר רבי יוחנן: אחד על מקדש ראשון, ואחד על מקדש שני. בלילה – על עסקי לילה, שנאמר (במדבר יד, א) ותשא כל העדה ויתנו את קולם ויבכו העם בלילה ההוא. אמר רבה אמר רבי יוחנן: אותו  הלילה ליל תשעה באב היה, אמר להן הקדוש ברוך הוא לישראל: אתם בכיתם בכיה של חנם – ואני אקבע לכם בכיה לדורות".

מעשה המרגלים נטוע בחוסר אימון, כמו שאומר משה בעצמו, "ובדבר הזה אינכם מאמינים בה' אלוקיכם" (שם פסוק לב) , המרגלים לא הביאו שום מידע מפתיע לעם מלומד בניסים, המונהג בהנהגה מופלאה מעל דרך הטבע, כפי שמשה מתאר בהמשך דבריו "ה' אלהיכם ההלך לפניכם הוא ילחם לכם ככל אשר עשה אתכם במצרים לעיניכם: ובמדבר אשר ראית אשר נשאך ה' אלהיך כאשר ישא איש את בנו בכל הדרך אשר הלכתם עד באכם עד המקום הזה: ובדבר הזה אינכם מאמינם בה' אלהיכם: ההלך לפניכם בדרך לתור לכם מקום לחנתכם באש לילה לראתכם בדרך אשר תלכו בה ובענן יומם" (שם פסוק ל-לג).

חוסר אמונה בטוב האלוקי המנחה את הכל, חוסר אימון בברית המיוחדת בין העם המיוחד הזה לאלוקי כל הארץ, "יוצר אור ובורא חושך עושה שלום ובורא את הכל" (תפילת שחרית) . וכל כך הרבה תיסכול וחוסר רצון ממלאים אותם עד שהם בוכים, כל העם בוכה, ומה הם רוצים? דבר אחד, לשוב למצרים! , אין לך בגידה גדולה מזו, במי שנשא אתכם על כנפי נשרים, שהפך את מצרים למענכם, ואתם אומרים "בשנאת ה' אותנו הוציאנו מארץ מצרים" (שם פסוק כז). וכך מתקיים כביכול הפסוק  "תחת אהבתי ישטנוני" (תהילים קט, ד) ביחסי האלוקים עם עמו.

הקדוש ברוך הוא אינו מפר את בריתו עם עמו, אבל הברית משנה את פניה, היא פונה  למערכת אחרת שבה יש אפשרות לניתוק, הבכיה שהם בוכים פותחת פתח למערכת יחסים חדשה שבה יש מקום ומשמעות לבכיה, מראשית החורבן והגלות שבה ישראל בוכים על האובדן הנורא, עד הרגע הגדול שבו ישוב האלוקים לפדות את עמו, "בבכי יבואו ובתחנונים אובילם" (ירמיהו לא, ח).

ה"בכיה" היא התגובה  ל"מבוכה", כשלא יודעים מה לעשות, כאשר המילים נגמרות, אז בוכים, כשעם ישראל שומע את דברי המרגלים, על הענקים שמחכים להם בארץ, על הסכנה הצפויה להם, "לנפול בחרב, נשינו וטפנו יהיו לבז, הלא טוב לנו שוב מצרימה" (במדבר יג, ג), ואז באה הבכיה מתוך חוסר האימון, מתוך התיסכול הנורא, אבל הלא מוצדק, כיוון שה' כבר הוכיח את כוונותיו ביחס אליכם. הלא "חפץ בנו השם" (במדבר יד, ח) כדברי כלב בן יפונה ויהושע בן נון.

הבכיה הזאת היתה בכיה של חינם, כי לא היתה סיבה אמיתית למבוכה, הבכיה הזאת נטעה שורשים עמוקים לבכיה אחרת, על אותו הדור אמר ישעיהו (פרק יז פסוק יא) "ביום נטעך תשגשגי ובבוקר זרעך תפריחי", זאת הפורענות ששלחתם ירושה לדורות, שנקבעה הבכיה לליל תשעה באב כשיגלו ישראל מארצם בעוונם, ויחרב בית המקדש, ואז כשהעם הולך בכיוון ההפוך יוצא מהארץ מהמלכות המכובדת והמפוארת, אל ארץ גלות עוינת וזרה, אז הוא הזמן לבכות, זהו זמן של מבוכה אמיתית.

יש בבכי הזה צד של תקוה, הבכיה אומרת שיש קשר בין האלוקים לעמו, הם בוכים לפניו, הם בוכים והבכיה שלהם אומרת דבר אחד, למרות הכל ואחרי הכל, אנו עמך ואתה אלוקנו, בארצנו, או בחוצה לארץ, בין אם המקדש חרב או בנוי, אנחנו שלך ואתה אלוקנו, הכח של הבכיה להחזיק את הברית בכל מצב, אם אנחנו בוכים אנחנו שייכים. הבכיה היא ביטוי לקשר הכי עמוק הקשר שאינו תלוי במעשים, כמו בן שעזב את בית אביו כשהוא רוצה לשוב, מצופה ממנו דבר אחד בלבד, שיביע את עוצמת הקשר שהוא חש כלפי הוריו, המעשים כבר לא כל כך חשובים.

וגם לעתיד לבוא אין הגלויות מתכנסות אלא בבכיה כמו שנאמר "בבכי יבואו ובתחנונים אובילם" (ירמיהו לא, ח), ודרשו על זה רבותינו (ילקוט שמעוני בראשית -רמז קנב): "אין הקב"ה גואל את בניו אלא בבכי שנאמר בבכי יבואו ובתחנונים אובילם", הבכי הוא אופן הביטוי לקשר המוחלט בין ישראל לאביהם שבשמים, גם כשיגלו בעוונם, כשכבר הארץ לא יכולה לשאת את עוונם, עדיין דמעתם שעל לחיים, והבכי שהם בוכים נכנס לפניו, כך לימדו חז"ל (ברכות דף לב עמוד א): "אמר רבי אלעזר מיום שחרב בית המקדש ננעלו שערי תפלה שנאמר "גם כי אזעק ואשוע שתם תפלתי" (איכה ג, ח), ואף על פי ששערי תפלה ננעלו שערי דמעה לא ננעלו שנאמר "שמעה תפלתי ה' ושועתי האזינה אל דמעתי אל תחרש" (תהילים לט, יג)".

נסיים בקטע ערוך מתוך תפילותיו של הרמח"ל (ספר תקט"ו תפילות – תפילה קיט):  אל אחד יחיד ומיוחד אתה נושא עון שאעפ"י שהעונות גורמות לישראל שלא יוכלו לעלות לפניך מיד כשהם באים לפניך בכמה תחנונים שנאמר בהם בבכי יבואו ובתחנונים אובילם, אעפ"י שיש להם חטאים אתה רוצה לשמוע תפלתם כמ"ש ולא בזה את תפלתם.

 

אוריאל שלנגר – "נפש יהודי"

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

 
%d בלוגרים אהבו את זה: