פרשת השבוע

החוג למחשבת ישראל בחסות אגודת הסטודנטים

פרשת מטות-כוחו של דיבור

Posted by toraportion ב- 16 ביולי 2009

בפרשתנו אנו נתקלים שלוש פעמים בכוחו של הדיבור, בשלוש פרשות שונות. נתחיל מפרשת נדרים בה נפתחת הפרשה:

וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה': אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לַה' אוֹ הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל נַפְשׁוֹ לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה: (במדבר פרק ל פסוקים ב-ג).

בקריאת הפסוקים מתעוררים כמה תמיהות. מה ההבדל בין שבועה לבין נדר? ומדוע הפרשה נפתחת בביטוי "זה הדבר אשר צוה ה'" ?

הגמ' בנדרים (דף ב, ב) עונה על השאלה הראשונה ועומדת על ההבדל שבין נדר לשבועה. נדר הוא אמירה בה אדם יכול לאסור על עצמו חפץ מסוים ולומר כיכר לחם זה אסור עלי כטריפה. לעומת זאת בשבועה האדם לא מחיל איסור על חפץ, אלא מחיל איסור על עצמו. כלומר, אני לא אעשה כך וכך. ומכאן נגזרת ההלכה שאי אפשר להחיל נדר על פעולה אלא רק על חפץ, כלומר, האמירה אני נודר לא לחצות כביש אלא במעבר חצייה אינה תופסת כנדר, ורק שבועה תאסור פעולה זו. ומאידך, שבועה לא חלה על חפץ אלא רק אוסרת פעולה ולכן לדוגמא, האמירה אני נשבע שמשקה קל עבורי נחשב כרעל לא חלה כשבועה. רק באמצעות נדר אפשר להחיל איסור על חפץ. בשפה למדנית:  נדר הוא איסור חפצא [איסור על החפץ] ושבועה איסור גברא [איסור על האדם].

המשמעות הפילוסופית של נדר היא היכולת של האדם לשנות את המבנה המטאפיזי של חפץ. להפוך חפץ שמותר לשימוש, לדבר האסור.

נעבור לתמיהה הנוספת, מדוע הפרשה נפתחת בביטוי "זה הדבר אשר צוה ה'"?

רש"י עומד על שאלה זו, ועונה: "זה הדבר – משה נתנבא (שמות יא, ד) בכה אמר ה' כחצות הלילה, והנביאים נתנבאו בכה אמר ה', מוסף עליהם משה שנתנבא בלשון זה הדבר".

רש"י מגדיר את המעלה של נבואת משה לעומת שאר הנביאים. ידוע שאחד מעיקרי האמונה הוא שנבואת משה עדיפה במעלתה על שאר הנבואות והנביאים. במה היא עדיפה?  המהר"ל בפירושו גור אריה כותב שרש"י במילותיו הקצרות מגדיר את החילוק. משה קיבל את הנבואה בלשון "זה הדבר" הדיבור היה ברור אליו ברמה מוחלטת. לעומת זאת שאר הנביאים נתנבאו בדרך של רמז, ובצורה עקיפה. וזוהי המשמעות של דברי רש"י ששאר הנביאים נתנבאו רק "בכה אמר ה'" המלה "כה" מרמזת על כף הדמיון. אין כאן דברים ישרים וברורים, לעומת נבואת משה שהדיבור בה היה נהיר ובהיר.

בנקודה זאת מתחברים שני הנושאים, משה רבנו ראה את דבר האל בצורה בהירה בה הדיבור מתמזג עם הטבע. בדומה לנדר שעל ידו האדם המצליח להפוך דבר המותר לחפץ אסור. [שורש המלה נבואה הוא מלשון "ניב שפתים"].

הדיבור הוא הגשר המחבר בין ה"אני" הפנימי הרוחני, לבין העולם הגשמי הסובב אותנו ולכן יש בכוחו של הנדר לאסור חפץ ויש בכוחה של הנבואה להגדיר את המציאות הטבעית .

לא לחנם בפרשת נדרים התורה מגדירה את המעלה של נבואת משה לעומת שאר הנביאים, שכן בפרשה זו אנו רואים את כוחו של הנדר בו הדיבור מתמזג עם המציאות ומגדיר אותה. וזו גם כוחה של הנבואה הנותנת אפשרות לדבר האל להתמזג עם הטבע.

בסופה של הפרשה אנו נתקלים שוב בכוחה של המילה. התורה מתארת איך בני שבט ראובן  בנו את הארץ:

וּבְנֵי רְאוּבֵן בָּנוּ אֶת חֶשְׁבּוֹן וְאֶת אֶלְעָלֵא וְאֵת קִרְיָתָיִם: אֶת נְבוֹ וְאֶת בַּעַל מְעוֹן מוּסַבֹּת שֵׁם וְאֶת שִׂבְמָה וַיִּקְרְאוּ בְשֵׁמֹת אֶת שְׁמוֹת הֶעָרִים אֲשֶׁר בָּנוּ:. (במדבר פרק לב פסוקים לז-לח).

בפסוק לח' הערים נבו ובעל מעון מכונות ערים המסובות שם, מדוע שמן הוסב? מסביר רש"י: "ואת נבו ואת בעל מעון מוסבת שם – נבו ובעל מעון שמות עבודה זרה הם, והיו האמוריים קורים עריהם על שם עבודה זרה שלהם, ובני ראובן הסבו את שמם לשמות אחרים, וזהו מוסבות שם, נבו ובעל מעון מוסבות לשם אחר".

בני ראובן שינו את שמות הערים בארץ ישראל משום ששמות אלו נתנו להם על שם העבודה זרה שהייתה בהן, בני ראובן נאלצו לשנות את שמות הערים במטרה לגרום לערים שינוי באופיין הרוחני. שכן כמו בכל דיבור ואמירה, גם כינוי ושם ותואר יוצקים את המהות הרעיונית של חפץ, ושל עיר.

א. שטיינברגר – "נפש יהודי"

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

 
%d בלוגרים אהבו את זה: