אחרי מות-קדושים – הידברות ופסוק מן התורה

בפרשת קדושים אומרת התורה: "לא תשנא את אחיך בלבבך, הוכח תוכיח את עמיתך, ולא תשא עליו חטא" (ויקרא יט, יז). שלושה צלעות מרכיבות את הפסוק הזה, כשהקשר ביניהן רופף למדי. הצלע הראשונה היא לכאורה פשוטה למדי. השנאה היא מידה מגונה, והכתוב אוסר אותה. המקבילה הטבעית לציווי הזה, מופיעה בפסוק הבא, "ואהבת לרעך כמוך". הצלע השניה, גם היא מובנת למדי, וגם נתפרשה בתלמוד. הוכח תוכיח את עמיתך, זו מצות תוכחה. כשאדם מישראל רואה את חברו עובר על מצוה מן התורה, מצוה עליו להוכיח אותו, ולהעמידו על חומרת מעשיו. כדרכם של חז"ל, הם העמידונו גם על גבולות הציווי הזה. "כשם שמצוה על אדם לומר דבר הנשמע כך מצוה על אדם שלא לומר דבר שאינו נשמע" (יבמות דף סה ע"ב). אין להוכיח אדם, כאשר אין זה סביר שלדברים יהיה פרי.

הצלע השלישית של הפסוק, ולא תשא עליו חטא, ברורה קצת פחות. חז"ל במדרש ההלכה על הפסוק שלנו מפרשים אותו כהבחנה במצות תוכחה: "יכול אפילו אתה מוכיחו ופניו משתנות? תלמוד לומר, ולא תשא עליו חטא" (ערכין דף טז ע"ב). הרמב"ם עצמו (פ"ו מהלכות דעות הל"ח) הביא מדרש זה להלכה: המוכיח את חברו תחילה, לא ידבר לו קשות עד שיכלימנו, שנאמר, ולא תשא עליו חטא. כך אמרו חכמים, יכול אתה מוכיחו ופניו משתנות? תלמוד לומר, ולא תשא עליו חטא, מכאן שאסור לאדם להכלים את ישראל, וכל שכן ברבים".

אבל עדיין לא נתקררה דעתו של הרמב"ם בפירוש זה. הוא חיפש דרך לפרש את הפסוק כולו כמקשה אחת. הוא שאל את עצמו, כנראה, מה הקשר בין הצלע הראשונה של הפסוק, לשתי הצלעות האחרונות? יש לשער, שפירושם של חז"ל לציווי השלישי היה נראה לו כפירוש המבוסס על דרשת חכמים, ועדיין נשאר מקום לחפש וללמוד את פשוטו של מקרא. נוסף לכך, הוא בעצמו מעיר על המילה בלבבך. מהי המשמעות של מילה זו? וכי לא אסרה תורה אלא על שנאת הלב? ומריבה בגלוי היא הנהגה ראויה ומשובחת?

מן ההערות הללו, הוציא הרמב"ם שורה של הלכות, המתאחדות יחדיו להדרכה מקיפה למערכות היחסים השונות של האדם. לא לחינם הדגיש הפסוק את המילה בלבבך. התורה באה לאסור בדוקא את שנאת הלב. לא מפני ששנאה גלויה היא מותרת ומשובחת, שכן היא אסורה באיסורים אחרים, אלא מפני שבשנאת הלב יש בעיה בפני עצמה. היא שוקעת בליבו של אדם, ויוצרת לאורך זמן נזקים רבים. התורה מלמדת כאן איך אמור האדם להתמודד עם התופעה. עם נהג איתך חברך בדרך לא ראויה, אל תשמור את השנאה בליבך. גש אליו, ותוכיח אותו על מעשיו. מדוע ככה עשית? מצות התוכחה, שבתורה שבעל פה היא מצוה כללית, הדורשת מאיתנו לקחת אחריות גם על מעשי הזולת, בפשוטו של מקרא היא מתייחסת לחטאים שחטא הזולת נגדך. לפי פירוש זה, באה הצלע השלישית ואומרת, אל תשא, דהיינו, אל תחיל על חברך חטא, לפני ששמעת אותו. כמה פעמים אנחנו יכולים לשנות את דעתנו על מעשי הזולת, אחרי שנשמע את דבריו? ההידברות פותחת פתח, קודם כל, להבנה חדשה של הזולת ותפיסתו.

הרעיון הזה מנוגד להרגלים רבים של האדם. הוא דורש מאיתנו להודות בזה שנפגענו. פעמים רבות, אנחנו מעדיפים לשמור על תדמית הטפלון שלנו, כיצורים חזקים ובלתי פגיעים. הגישה הזו בנויה גם על נתינת סיכוי לכנותו של הזולת. אנחנו נוטים לשפוט את מעשי הזולת שפגעו בנו לשלילה. הרי כבר הבנו את כוונותיו הרעות, ומה טעם יש לשיחת הבירור הזו?

אבל, יש להודות שיש להדרכה הזו את הסיכוי הגדול לתקן ולשפר את מערכות חיינו. כמה סכסוכים פורצים בגלל אי הבנות! כמה ידידויות ואהבות נושאות לצידן טיפות מרות של עוינות ופגיעות! העיקרון של הידברות ובירור, שחסר לעיתים קרובות מחיינו, יכול לגאול אותנו ממכאובים רבים.

גם מבחינת נפש האדם הפרטי יש כאן תובנה נפלאה. אם נפגעת, ויש בליבך כעס על זולתך, אין זה דבר של מה בכך. היחס הרציני של האדם בעצמו אל התחושות הקשות שלו, יש בו משום תרפיה. האדם הבוגר מחונך בחברות רבות לנהוג באופן 'רציונאלי', כביכול, ולא לתת את דעתו לקטעי החולשה שלו. ההתעלמות וההדחקה משאירים את תחושת ההשפלה עמוק בפנים, ומותירים סדקים בנפשו. ולהיפך, הטיפול ברגשות אלה בגישה פרודוקטיבית, במגמה של התפייסות והידברות, יש בו תרופה ותיקון.

אבל יש גם סיכוי, ששיחת הבירור תביא לתוצאות אחרות. לפעמים יופתע החבר מגישתנו, והוא פשוט יתנצל. נהגתי כמו שנהגתי, כך יאמר, כי הבנתי את המציאות בצורה שונה לחלוטין. אכן, הוא יודה, עשיתי עמך עוול. מהי הדרכת התורה למקרה כזה? כאן משתמש הרמב"ם בפסוק הבא.

"לא תיקום ולא תיטור את בני עמך, ואהבת לרעך כמוך". הנקמה ושמירת הטינה אסורות מן התורה. אם הודה החבר במשגה שעשה, וביקש סליחה בכנות, עליך למחול ולסלוח, ולקיים בו את המצוה 'ואהבת לרעך כמוך'.

ומה יקרה אם פנייתנו לזולת תפגוש מולה קיר אטום? מה נעשה אם ניתקל בתגובה יהירה ומתעלמת, שאינה מוכנה כלל להכיר בתחושתנו ובכאבנו? יש בתוכנו מי שיטען שזו האפשרות הסבירה יותר. אבל, כנראה, הרמב"ם סבור שיש בכוחה של הידברות להמיס גם כוונות רעות. מי שמאמין ביוצר האדם, נותן אמון גם באדם שהוא יצר.

אליהו פייבלזון – "נפש יהודי"

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s