צו – הזדככות מליאה

התורה מצווה בפרשה זו על מצוות תרומת הדשן. והיינו שבסוף יום העבודה על המזבח (לפנות בוקר) על הכהן להרים מאפר שאריות הקרבנות תרומה ולהוציא מחוץ למחנה. כנאמר (ויקרא פרק ו פסוק ב-ג) "זאת תורת העולה… והרים את הדשן אשר תאכל האש…"

שואל על כך ר' יהודה אריה ליב אלתר בספרו "שפת אמת": עבודה זו ביחס לעבודת הקרבן, הינה עבודה שולית לכאורה, לאחר ששחטו את הקרבן זרקו את דמו על המזבח שזה עיקר הקרבן, וכן לאחר שהקטירו את הבשר והחלבים על גבי המזבח, אזי אנו מגיעים למעשה לתרומת הדשן. ואילו כאן מכנה התורה את תרומת הדשן כ"זאת תורת העולה" כאילו אומר הכתוב שעיקר תורת העולה היינו להגיע לפעולה זו של תרומת הדשן?

בטרם נביא את תירוצו של השפת אמת נתבונן ברעיון אחר שלו כדי להבין את תירוצו.

כאן בפרשתינו בציווי הקרבנות השונים עולה חטאת ואשם התורה מתבטאת בלשון תורת העולה, תורת החטאת ותורת האשם. דורשים על כך חז"ל (מנחות דף קי, א) "כל העוסק בתורת העולה כאילו הקריב עולה כל העוסק בתורת החטאת כאילו הקריב חטאת וכל העוסק בתורת האשם כאילו הקריב אשם".

קביעה זו לכאורה תמוהה היא, היאך לימוד הלכות וענין הקרבן יכול להחשב כאילו עשית את הפעולה עצמה, והיכן מצאנו דבר נוסף שדי בלימוד התיאורטי בכדי שיהפוך ויחשב הדבר כאילו כבר נעשה הדבר?

מסביר על כך השפת אמת, שהבנת התועלת והמטרה של הקרבת הקרבן איננה עצם הפעולות שנעשות בבהמה אלא הלימוד וההפנמה שהאדם בעל הקרבן עושה, הזדככותו בעקבות פעולות אלו וחרטתו על מעשיו הרעים, הן מטרת פעולת ההקרבה. (ראה ברמב"ן תחילת פרשת ויקרא). ועל כן כאשר האדם מפנים את המסרים והרעיונות שבהקרבת הקרבן אף בלא שהקריב, אלא רק מתוך הלימוד התיאורטי, הרי שהדבר נחשב כאילו הקריב קרבן, שהרי השגנו את המטרה של הקרבת הקרבן, ע"י הלימוד בלבד.

כעת נוכל להבין גם את "תפקיד" פעולת תרומת הדשן ביחס להפנמת הקרבת הקרבן, אם אנו מביטים על האדם המקריב קרבן בעובר הליך של הזדככות, של ניקיון נפשו, הרי שעתה לאחר ההקרבה הוא אמנם "סר מרע" אך הוא נמצא במצב של ירידה של הסתכלות פנימית ושל התמקדות ברע אשר עשה, בכדי שהליך זה יהיה מושלם, בכדי שהאדם לא יישאר בתחתית עליו עתה להתרומם ולהתקדם בדרך הטובה, הוא צריך להמשיך הלאה ולהתמקד בעשיית החיובי ובמבט האופטימי לעתיד, תחושה זו מסמלת "תרומת הדשן" הרמת הדשן והוצאתו לחוץ. מעורר על התעלות מעל לרפש שבו שקע, כי אם לא יעשה כן ידשדש האדם במקומו, ולא יוכל להתעלות. על כן אומר ה"שפת אמת" ראוי ונכון לייחד על פעולת תרומת הדשן את הכינוי "זאת תורת העולה" אמנם לא מחמת מרכזיותה של פעולה זו, אלא מחמת חשיבותה כסיום של הליך ההזדככות של מקריב הקרבן.

 

בני פריץ

 

ã    ã    ã    ã    ã

 

שפת אמת

ר' יהודה אריה ליב ב"ר אברהם מרדכי אלתר, נולד בשנת תר"ז (1847) בגור שבפולין. היה נכד מייסד חסידות גור ר' יצחק מאיר אלתר (בעל 'חידושי הרי"ם'). אביו מת בילדותו, והוא גדל על ברכי סבו. במות סבו בתרכ"ו סירב להיות אדמו"ר, ורק ארבע שנים אח"כ הסכים להיות אדמו"ר. בסידרת ספרי 'שפת אמת' נאספו דרשותיו וליקוטים מדבריו כסדר פרשות השבוע בעיונים חסידיים עמוקים. 35 שנה שימש כאדמו"ר, והיו לו אלפי חסידים. נפטר בגור בשנת תרס"ה (1905), הותיר אחרי מותו חידושים מסודרים על הש"ס והשו"ע, כתובים בקיצור רב. החידושים נערכו ע"י חתנו ר' יעקב מאיר בידרמן, שאף הוסיף הערות לספר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s