פרשת השבוע

החוג למחשבת ישראל בחסות אגודת הסטודנטים

ויקרא – עבודת הקרבנות ביהדות

Posted by toraportion ב- 26 במרץ 2009

הקרבת הקרבנות, התופסת מקום מרכזי וחשוב בחומש ויקרא, נתפסת אצלנו כמוזרה, בלשון המעטה. קל לנו יותר לדבר ולחשוב על עבודת אלוקים בדעת וברגש, על תפילה ועל לימוד תורה, ואפילו על שמירת מצוות. ואילו שחיטת בהמה כקרבן לפני אלוקים, עלולה להראות כמשהו פגאני, המתאים לעבודת אלילים, ולא לאמונה בא-ל מופשט ואין סופי. האם הקב"ה צריך, חלילה, את הקרבן? כבר אלפי שנים עברו מאז שנחרב בית המקדש, והלכה למעשה, אין הקרבנות נוהגים בישראל. אבל העם היהודי אינו משלים עם החסר הזה. הוא רואה זאת כאסון לאומי. אנחנו מתאבלים מדי שנה על החורבן, ומדי שבת ומועד אנו מזכירים בערגה בתפילת מוסף את הקרבנות הראויים לאותו היום, ומתפללים לאותו יום נכסף שבו נזכה להשיב את עבודת הקרבנות למקומה. האם זה חסר לנו כל כך? האם אנחנו יכולים לצפות בכל ליבנו לדבר הרחוק מאד מתפיסת חיינו?

ברצוני להציג את דברי הרמב"ם בסוגיה זו (ספר מורה הנבוכים ח"ג פל"ב), ולקחת מהם משהו לחיינו. הרמב"ם מסביר שבדורות ההם, כאשר העולם כולו היה עסוק בעבודת אלילים, ועם ישראל עצמו יצא זה עתה ממצרים האלילית, לא היה אפשרי להביא את עם ישראל לעבודת ד' צרופה. כדי להביאם לידיעה שלימה בייחוד ד', היה צורך להתחשב במצבם, ולהתיר להם להשתמש בעבודת הבורא, בכלים שבהם עבדו העמים את אליליהם. לדרוש מהם לעבוד את אלוקים בלי קרבנות, הרי זה כמו לדרוש מאיתנו לעבוד את ד' במחשבה בלבד, בלי מעשה ודיבור. במילים אחרות, הרמב"ם רואה בעבודת הקרבנות סוג של פשרה, בין העבודה הטהורה והאמיתית, שכולה מחשבה וידיעה מופשטת, לבין ההרגלים שרווחו באותם הדורות ביחס לעבודת אלילים. כדי לעקור עבודה זרה מישראל, ציוה הבורא שישתמשו בני אדם לעבודת הא-ל, באותם האופנים שבהם היו רגילים לעבוד אלוהים אחרים. דברים אלה, מבארים אולי, את מצוות הקרבנות באופן ובזמן שבהם ניתנו. אבל איך נוכל להבין את הציפייה שלנו, לחידוש עבודת הקרבנות?

הרמב"ן, בפירושו לתורה (ויקרא א, ט), הביא את דברי הרמב"ם והאריך להקשות עליו קושיות, ולהתקיף את גישתו. רמב"ן מסרב לקבל את הרעיון שאין בקרבנות תכלית בפני עצמה, וכל כולם באו רק מתוך התחשבות בדעות ובהרגלים המקובלים בזמן מסוים. לדבריו, משמעות דברי התורה שיש ערך רב בעצם הקרבנות.

אם קשה לנו לקבל את הבנת הרמב"ם כפי שהיא, ננסה להציג את רעיונו באופן שונה במקצת, שיש בו בשביל לתת גם לנו הבנה בענין הקרבנות. תודעת האדם מורכבת מתבונה ומרגש. האדם בוחן בתבונתו את המציאות, ויש לו יכולת לרדת לעומק הענינים, ולהגדירה בכלי התבונה. ברמה הזו, מבין האדם שבורא העולם, אינו גוף ואינו דמות הגוף. אין הוא צריך דבר, ואין טעם, כביכול, להקריב לו קרבנות. אבל, מלבד השכל, פועלת באדם גם המערכת הרגשית. מבחינה זו, אין האדם יכול להסתפק בכך שהוא יודע ומבין את האמת. ברגע שנעשה האדם מודע לנוכחותו של הבורא, יוצרים בו רגשותיו צורך לפנות אל בוראו בדרכים אחרות, המתאימות לאופיו האנושי. האדם חש צורך להשתחוות לאלוקיו, לפנות אליו בדברי שבח והלל, הודאה ובקשה, וגם לתת לו מתנות. זהו טבעו של האדם, ורק בדרך זו הוא יכול להתקשר לקב"ה בקשר מלא, שכלי ורגשי כאחד. ההתקשרות עם הבורא ברמת השכל והתבונה, אין בהם כדי לחבר את האדם כפי שהוא, לחיי תורה ואמונה.

הקרבת הקרבנות לא באה, חלילה, לספק צורך כלשהו של הבורא. היא באה לאפשר לאדם לבטא את רגשותיו כלפי הא-ל במעשים המתאימים לאופיו. יחד עם ההכרה השכלית, כי הבורא אינו גוף ואין לו דמות גוף, קיים באדם גם הצורך לתת מתנה לבורא. הקרבן, העולה על המזבח ונשרף שם, יוצר ביטוי חי לרגש המפעם בלב האדם כלפי אלוקיו. התורה, המכירה היטב את אישיותו של האדם, רואה בברכה את השילוב בין החיים השכליים שלו, יחד עם החיים הרגשיים. את הפעילות המעשית והרגשית שבהקרבת קרבנות, כשהיא באה יחד עם ההכרה הנכונה בדבר ייחוד השם.

כבני אדם המושפעים מהתרבות המערבית, יש לנו את היומרה להיות אנשים רציונאליים. כאילו היינו יצורים תבוניים, שהכרתנו השכלית לבדה מעצבת את חיינו. מתוך גישה זו, אנחנו בוחנים את סוגיית הקרבנות, ורואים בה דבר מיותר ומוזר. נראה לנו, שדי לנו בתבונה כפי שהיא, ואין לנו צורך בהקרבת קרבנות. אבל האמת היא, שהתבונה היא רק אחד מן הגורמים המשפיעים על האדם. המציאות החווייתית והרגשית משמעותית בטבע האנושי פי כמה וכמה. אין זה נכון לומר שאנחנו מסוגלים לקיים את הקשר עם ה' גם בלי הקרבנות. יותר נכון שאנחנו מסוגלים להסתדר, כביכול, גם בלי שהפנייה אל אלוקים תהיה חזקה ודומיננטית באישיותנו.

היצר לעבוד עבודה זרה, שדחף את האדם בזמנים עברו להשתחוות ולהקריב קרבנות לפסלים מעשה ידי אדם, לא נבע מתוך בורות בעלמא. אפשר שגם אותם בני אדם הבינו כמונו, את עקרון שלילת הגשמיות. הם חשו בליבם, כנראה יותר מאיתנו, את החובה ואת הרצון לפנות לאלוקים, ובקשו לעשות זאת בדרך מוחשית יותר, המתאימה למציאות הנפשית שלהם. לכן יצרו לעצמם אלוהים מעשי ידיהם, השתחוו להם והקריבו להם קרבנות, וחידשו דרכים שונות ומשונות של עבודת אלילים. עבודה זרה היא שיבוש של היחס הטבעי והחיובי לאלוקים, הנטוע בלב האדם מעצם יצירתו. כדי למנוע את הסיכון הזה, ולאפשר לאדם לבטא את רגשות ליבו לקונו באופן המתאים לטבעו האנושי, ציותה תורה לעבוד את ה' במחשבה תבונית ובהכרה שכלית, יחד עם מעשים מבטאי רגש.

לפי הבנה זו, מיושבים קושיותיו של הרמב"ן. הקרבנות נועדו להוציא את ישראל מעבודת אלילים, אבל לאו דוקא מהרגלים מושרשים בסביבתם. הכוונה היא להורות דרך להתמודד עם האופי האנושי. גם בזמנים שאין עבודה זרה בעולם, יש מקום וצורך לקרבנות, כדי לחבר את אישיותו של האדם, על כל רבדיה, אל בוראו.

אליהו פייבלזון – "נפש יהודי"

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

 
%d בלוגרים אהבו את זה: